×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(א) וַיִּקְרְב֥וּ יְמֵֽי⁠־דָוִ֖ד לָמ֑וּת וַיְצַ֛ו אֶת⁠־שְׁלֹמֹ֥ה בְנ֖וֹ לֵאמֹֽר׃
David's time to die drew near, and he charged Solomon his son, saying,
תרגום יונתןילקוט שמעוניר״י קרארלב״ג תועלותאברבנאלמקראות שלובותעודהכל
וּקְרִיבוּ יוֹמֵי דָוִד לִמְמָת וּפַקֵיד יַת שְׁלֹמֹה בְּרֵיהּ לְמֵימָר.
ויקרבו ימי דוד למות – כל מי שנאמר בו קריבה למות לא הגיע לימי אבותיו. בועז, עובד, ישי. עובד יותר מארבע מאות שנה היו חייו ודוד לא היה אלא בן שבעים שנה לפיכך כתב בו קריבה. עמרם היה בן קל״ג שנים ומשה לא היה אלא בן ק״כ לפיכך כתיב בו קריבה הן קרבו ימיך למות. אברהם היה בן קע״ה יצחק ק״פ יעקב לא היה אלא קמ״ז לפיכך נאמר בו קריבה ויקרבו ימי ישראל למות.
דבר אחר ויקרבו ימי דוד למות – אמר לו הקב״ה היום קובל עליך כאדם שאומר לחברו פלוני קרב על חברו.

רמז קסט

ויקרבו ימי – וכי ימים מתים, אמר רבי שמואל בר נחמני צדיקים שמתים ימיהם בטלים והם קיימים, וכה״א יעלזו חסידים בכבוד ירננו על משכבותם רוממות אל בגרונם, הא למדת שאפילו במיתתן מרוממים להקב״ה, וכה״א כי החיים יודעים שימותו אלו הצדיקים שאפילו במיתתן נקראים חיים, וכה״א ובניהו בן יהוידע בן איש חי, וכי בניהו בן איש חי וכולי עלמא בני מתים נינהו אלא בן איש שאפילו במיתתו קרוי חי. ויקרבו ימי המלך דוד אין כתיב כאן אלא ימי דוד לקיים מה שנאמר אין שלטון ביום המות. אף יעקב כשנטה למות השפיל עצמו לפני יוסף אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תקברני במצרים. אמר רבי יהושע דסיכנין בש״ר לוי חצוצרות שעשה משה במדבר כיון שנטה למות גנזן הקב״ה שלא יהא אחר תוקע בהם והם באים אצלו שנאמר הקהילו אלי את כל ראשי שבטיכם.
ויצו את שלמה בנו – (כתוב ברמז ל״ד).
(א-ב) ויקרבו ימי דוד למות {וגו׳} בדרך כל הארץ – איזהו דרך שאין אדם נעזב שלא ילך בו, הוי אומר זו מיתה.
(א-ד) הי״א והוא במדות והוא להודיע שראוי לכל אדם שיצוה בעת מותו המונהגים ממנו וידריכם אל הטוב לפי מה שאפשר כי אז יפסק ממנו דבר מוסרו בעתיד ולזה ראוי שישתדל אז להקנותם מהמוסר מה שיספוק להם אחר מותו ולזה תמצא שדוד כשקרבו ימיו למות צוה לבנו שלמה לשמור משמרת התורה להיות עיניו ולבו תמיד בכל חלקיה כי בזה תדבק בו ההשגחה האלהית ויצליח בכל מעשיו ובכל מה שיפנו אליו ובזה התמיד לו ולזרעו המלוכה ולזה משך לבו מאד בזאת הצוואה להתנהג בדרכי התורה כדי שיחזק בה וכן מצאנו שעשו משה ויהושע ר״ל שהם הוכיחו את ישראל וצוו אותם לשמור את התורה קרוב למותם יותר ממה שצוו אותם קודם מותם.
ויקרבו ימי דוד וגומר. חז״ל התעוררו לחקור למה נאמר קריבה למות בדוד? ואמרו בפרק גיד הנשה, (אמר המגיה חפשתי בכל פרק גיד הנשה ולא מצאתי שום דבר מזה המדרש שם, אבל בב״ר ריש פר׳ צ״ז דף ק״ז ע״ד מצאתיו בביאור ודוק:) שכל מי שנאמר בו קריבה למות לא הגיע לימי אבותיו, בועז עובד ישי מארבע מאות שנים היו, ודוד לא היה אלא בן שבעים שנה, לפיכך כתב בו קריבה, עמרם היה בן קל״ג שנים ומשה לא היה אלא בן מאה ועשרים שנה, לפיכך כתב בו קריבה, שנאמר (דברים ל״א י״ד) הן קרבו ימיך למות, אברהם היה מאה שנה ושבעים שנה וחמש שנים, יצחק מאה ושמונים שנה, יעקב לא היה אלא שבע שנים וארבעים ומאת שנה, לפיכך נאמר בו קריבה (בראשית מ״ז כ״ט) ויקרבו ימי ישראל למות. בזה דקדקו מלת קריבה שראוי שתאמר בערך אל זמן גדול ממנו, לא שהיה ההבדל בין שניהם עצום, כי לא יאמר שהבחור שימות בן שלשים שנה קרבו ימיו לימי הזקן שבא בגבורות שמונים שנה, אבל תאמר הקורבה כאשר יהיה ההפרש בלתי גדול כ״א שלא הגיעו לימי אבותיו. ועוד אמרו בפרק מי שמתו, (ברכות דף י״ח ע״א) ויקרבו ימי דוד למות, וכי ימים מתים? א״ר שמואל בר נחמני צדיקים שמתים ימיהם בטלים והם קיימים, וכן הוא אומר (תהלים קמ״ט) יעלזו חסידים בכבוד וגומר, הא למדת שאפילו במיתתן מרוממים הקב״ה, וכן הוא אומר והחיים יודעים שימותו (קהלת ט׳ ה׳) אלו הצדיקים שאפילו במיתתם קרויים חיים, וכן הוא אומר (שמואל ב כ״ג כ׳) ובניהו בן איש חי, וכי כולי עלמא בני מיתי ננהו? אלא בן איש חי שאפילו במיתתו קרוי חי. דקדקו בזה שזמן האדם וימיו כלים עם הגוף ונשמתו נשארת אחרי המות נצחית, ואז לא ישלוט עליה הזמן להיותו מספר התנועה אשר לגשם, והיא נפרדת מהגשמות ומשיגיה ולכן אין לה ימים. ועוד אמרו בבראשית רבא (ריש פר׳ צ״ו דף ק״ז ע״ד), ויקרבו ימי המלך דוד אין כתיב כאן, אלא ימי דוד, לקיים מה שנאמר (קהלת ח׳ ח׳) אין שלטון ביום המות, ואף יעקב שנטה למות השפיל עצמו לפני יוסף, שנאמר (בראשית מ״ז כ״ט) אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תקברני במצרים. העירו בזה שדוד בשעת מותו השפיל הכתוב מעלתו הגשמית במה שלא קראו מלך עולם, כפי מה שכתבתי למעלה אחרי אשר נמשח שלמה והומלך על ישראל כבר דוד לא היה מלך, כי אין מלכות חדא נוגעת בחברתה, ולזה קודם המשיחה אמר והמלך דוד זקן ויאמר המלך ויחי המלך דוד, ואחרי המלכת שלמה ומשיחתו לא נקרא עוד מלך, ואמר ויקרבו ימי דוד למות, ואמר וישכב דוד עם אבותיו. וכתב הרמב״ן בפירוש התורה בפסוק ויקרבו ימי ישראל למות וגומר, שהרגיש בעצמו אפיסת הכחות ויתרון החולשה, ואיננו חולה אבל ידע כי לא יאריך ימים, ולכן קרא לבנו יוסף וגומר וכן ויקרבו ימי דוד למות, ושם נאמר אנכי הולך בדרך כל הארץ, כי ידע בנפשו כן עכ״ל. ואין צורך לומר שהרגישו בעצמם יעקב ולא דוד אפיסת הכחות ויתרון החולשה ושלכן ראו לצוות לבניהם, כ״א שהיו חכמים ונבונים וראו שהיו זקנים מאד ושבאו ימי הפקודה ובאו ימי השלום, וחשבו שלא יחיו עוד ימים רבים ופחדו שמא יטרף דעתם, כמו שיקרה פעמים רבות לזקנים, ומפני זה היו מצווים את הבנים קדום חליים, וכאלו הכתוב יעיד על זה באמרו ויקרבו ימי דוד למות, שלא נחלש יותר ולא אפסו כחותיו אפיסה מורגשת, כי אם שקרבו ימיו למות ובחשבו שהיו ימי שנותיו שבעים שנה התעורר אל הצוואה, לא בעבור כאב או חולשה מתחדשת עליו. ולפי שאחרי המלכת שלמה התאמץ דוד אביו בהכינו הלויים ושאר הדברים הצריכים לבנין הבית כמו שנזכר בדברי הימים (דברי הימים א כ״ג), וכמו שכתבתי, לכן אמר כאן ויקרבו ימי דוד למות, ר״ל שאחר שעשה שאר הדברים ההמה ראה שנתקרבו ימיו למות ויצו את שלמה בנו. ולמדנו מזה שאין ראוי לאדם שיצוה את בניו בהיותו חולה, כי בשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל בשעת פרידתה ולא יהיה שכלו מיושב עליו לצוות מה שצריך לצוותו, אבל בהיותו בריא אולם מימים והשנים אשר עברו עליו הם יעוררו אותו לעשות צוואתו, לא מתוך חולשה ואפיסת הכחות. והנה מנהג הצואה מהזקנים לפני מותם היה תמיד ממנהגי האבות הקדושים, כמו שמצינו ביצחק שרצה לברך את עשו לפני מותו, ויעקב גם כן שצוה את בניו בסוף ימיו, ומשה אדוננו שברך את ישראל בשעת מותו, ויהושע שהוכיח את ישראל קודם מותו. והסבה בזה אצלי הוא מפאת המת המצוה ומפאת החי המצווה. אם מפאת המת המצוה, לפי שבעת מותו ימצא עצמו זך השכל ובהיר התבונה, כי כמו שזכר החוקר (אריסטו) במאמר השלישי מספר הנפש, כל עוד שיחלשו הכחות הגופניים יתחזקו הכחות השכלי׳, להיות הכח הדברי בלתי מתערב בגוף, וכבר זכר זה גם כן הרב המורה בפרק נ״א חלק ג׳, ואמר שזהו מה שאחז״ל (ב״ב פ׳ א׳ י״ז ע״א) במשה ואהרן שמתו בנשיקה, ולהיות האבות הקדושים בזמן מיתתם יותר דבקים ביי׳ אלהיהם ונפשם צרורה בצרור החיים והאמת, היו בוחרים אותו העת לצוות עניניהם ולברך את מעשה ידיהם, לפי שבעת ההפרד היו בשלמות יותר גדול ממה שהיו בחיים, וכמו שאמר אליהו לאלישע (מלכים ב י׳) אם תראה אותי לוקח מאתך יהיה לך כן, כמו שאבאר בהגיעי לשם בע״ה. הלא תראה שרבקה כאשר ספרה ליעקב הדברים שאמר יצחק לעשו (בראשית כ״ז ד׳) בעבור תברכך נפשי בטרם אמות, הוסיפה היא מאותו מאמר על צד הפי׳ ואמרה ואברכך לפני ה׳ לפני מותי, הנה הוסיפה ואמרה לפני ה׳, להעיר על אותו דבוק, שבעת ההוא נפשו לפני ה׳ תעמוד ובו תדבק, ולזה תהיה הברכה יותר עצמיית ומועילה והצוואה יותר שלמה ואמתית, הנה זה התועלת היא מצד המת המצוה. ואמנם מפאת החי המצווה, הוא לפי שהדברים אשר יצווה האדם את בנו מחמת מיתה הבן מחוייב כפי הדין יותר לעשותם, הלא תראה שבני יעקב כאשר מת אביהם אמרו אל יוסף (שם נ׳ י״ז) אביך צוה לפני מותו לאמר אנא שא נא פשע אחיך וגומר, הנה אמרו לפני מותו, לחייבו ולהכריחו עוד בדבר, ומשתי אלה הבחינות צוה דוד את שלמה בנו לפני מותו. והעיד הכתוב בזה שדוד בשעת מותו לא צוה דבר את אדוניהו, כאלו לא היה בנו ולא יצא מחלציו, ולשלמה לבד צוה כל מה שצוה, כי הוא היה בנו אשר אהב ועליו תלה כל דברי צואתו:
וַיִּקְרְבוּ יְמֵי דָוִד לָמוּת – דוד הרגיש שימיו קרבים1 ולכן וַיְצַו ציווה אֶת שְׁלֹמֹה בְנוֹ2 בענייני הממלכה3 לֵאמֹר דברים אלו:
1. אברבנאל, מעם לועז. ובמדרש, כל מי שנאמר בו קריבה למות לא הגיע לימי אבותיו, ועוד דרשו, ויקרבו ימי המלך דוד אין כתיב כאן אלא ימי דוד, לקיים מה שנאמר (קהלת ח, ח) ״וְאֵין שִׁלְטוֹן בְּיוֹם הַמָּוֶת״ אין שלטון ביום המוות, ילקוט שמעוני.
2. שהיה לדעת המפרשים בגיל שתים עשרה, מלבי״ם. ובמדרש, בשעה שהצדיקים נפטרין מן העולם אינן מצווין לבניהם לא על ממון ולא על נכסים אלא בשביל יראתו של הקב״ה, וכן אתה מוצא בדוד שנאמר ויקרבו ימי דוד... ושמרת וגו׳, ואף יעקב צוה לבניו בשביל יראתו של הקב״ה שנאמר יראת ה׳ אלמדכם, אגדת בראשית פרק פ״ב.
3. מלבי״ם.
תרגום יונתןילקוט שמעוניר״י קרארלב״ג תועלותאברבנאלמקראות שלובותהכל
 
(ב) אָנֹכִ֣י הֹלֵ֔ךְ בְּדֶ֖רֶךְ כׇּל⁠־הָאָ֑רֶץ וְחָזַקְתָּ֖ וְהָיִ֥יתָֽ לְאִֽישׁ׃
"I go the way of all the earth. Be strong and show yourself a man.
תרגום יונתןר״י קרארד״קרלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותעודהכל
אֲנָא אָזֵיל בְּאוֹרַח כָּל אַרְעָא וְתִתְקֵיף וּתְהֵא לִגְבַר דָחֵיל חֶטְאִין.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

והיית לאיש – זריז ומושל בנפשך וכובש את יצרך. וכן תרגום יונתן: לגבר דחיל חטאין, ופי׳ לפניו ושמרת וכו׳, וכן: ועמשא בן איש (שמואל ב י״ז:כ״ה) – רוצה לומר גדול ונכבד, וכן: כולם אנשים (במדבר י״ג:ג׳) – גדולים ונכבדים.
וחזקת והיית לאיש – רוצה לומר שלא תהיינה פעולותיך פעולות צעיר שנים ונער אבל תהיינה פעולות איש גדול וזה אמנם יהיה עם ההתישבות עצה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

ואמנם אמרו אנכי הולך בדרך כל הארץ וגומר, אפשר לפרשו אצלי באופנים מתחלפים. האחד הוא שיהיה אמרו אנכי הולך בדרך כל הארץ לנחם את שלמה בנו ולדבר על לבו שלא יתאבל יותר מדאי על מיתתו, לפי שאין ראוי לעשותו לא מפאת דוד, אחרי שהיה הולך בדרך כל הארץ, והיא המות שהיא טבעית באדם ודרך ישר לפניו עובר עליו על כל פנים בהיותו מורכב מהפכים ובעל הכחות הגשמיות אשר ישיגם הלחות וההפסק בהכרח, וכל שכן בהיות דוד בן שבעים שנה שהוא בפרט דרך כל הארץ שימות האדם בהגיעו לאותו גבול, ולכן מצד דוד ובחינתו לא היה ראוי שיהיה שלמה מתאבל מאד ולפי שלא יאמר שלמה שלא יהיה צערו וכאבו בעבור אביו כי אם בעבור עצמו שישאר יחידי באין משען ומשענה בסבת מיתתו, להשיב לזה אמר לו וחזקת והיית לאיש, ר״ל עד עתה היית נער ורך ועתה התחזק והיית לאיש שלם ולא תצטרך להנהגתי, כל שכן שיש לך עזר אחר יותר עליון ממני והוא מתמיד עדי עד, אחריו תלך ובו תדבק ועמו לא יחסר לך דבר, והוא העזר האלהי הנקנה והמושג באמצעות התורה והמצות.
בדרך וגו׳ – רצה לומר: כמנהג הנהוג בכל הבריות.
והיית לאיש – עם שאתה עודך נער, התחזק עצמך להיות כאיש השלם בשניו, הואיל ואמות, ואינני להדריכך בדרך תלך.
אנכי הולך – שלמה היה בעת ההיא לדעת המפרשים בן י״ב שנה, וכמ״ש (דברי הימים א כ״ט) שלמה בני וכו׳ נער ורך, ובהיות דוד חי עמד לימינו בין בהנהגת העם בין ללמדו תורה ומוסר, א״ל כי בהיותו מוכן ללכת בדרך עולם, צריך הוא להתחזק בעצמו – בין בהנהגת העם והיית לאיש – כראוי למושל ממשל רב בל יירא מפני כל.
אנכי הולך וגו׳ – מליצה זו ראיה עצומה על אמונתו בחיי נצח בעולם הנשמות, וכן מה שאמר במיתת בנו (שמואל ב י״ב:כ״ג) אני הלך אליו, ולא תתכן מליצה זו אם היה חושב שבמות הגוף ובהקברו תכרת הנפש או תקבר אתו.
וחזקת – כמו חזק ואמץ (יהושע א׳:ו׳), לא תשנה דעתך ורצונך בנקלה כמשפט הנערים (כי רך בשנים היה שלמה במלכו, דברי הימים א כ״ט:א׳) רק תהי לאיש המתאמץ לבא עד תכלית מגמתו.
אָנֹכִי הֹלֵךְ למות בְּדֶרֶךְ כמנהג1 כָּל הָאָרֶץ – כל הבריות2 ולא אוכל להדריך אותך3, לכן וְחָזַקְתָּ – התחזק4 וְהָיִיתָ – ותהיה למרות גילך הצעיר5 לְאִישׁ זריז ומושל בנפשך וכובש את יצרך6:
1. מצודת דוד.
2. מצודת דוד.
3. מצודת דוד.
4. מלבי״ם.
5. רלב״ג, מצודת דוד.
6. רד״ק.
תרגום יונתןר״י קרארד״קרלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותהכל
 
(ג) וְשָׁמַרְתָּ֞ אֶת⁠־מִשְׁמֶ֣רֶת׀ יְהֹוָ֣הי״י֣ אֱלֹהֶ֗יךָ לָלֶ֤כֶת בִּדְרָכָיו֙ לִשְׁמֹ֨ר חֻקֹּתָ֤יו מִצְוֺתָיו֙ וּמִשְׁפָּטָ֣יו וְעֵדְוֺתָ֔יו כַּכָּת֖וּב בְּתוֹרַ֣ת מֹשֶׁ֑ה לְמַ֣עַן תַּשְׂכִּ֗יל אֵ֚ת כׇּל⁠־אֲשֶׁ֣ר תַּעֲשֶׂ֔ה וְאֵ֛ת כׇּל⁠־אֲשֶׁ֥ר תִּפְנֶ֖ה שָֽׁם׃
Keep the charge of Hashem your God, to walk in His ways, to keep His statutes, His commandments, His ordinances, and His testimonies, according to that which is written in the law of Moses, that you may prosper in all that you do and where ever you turn yourself;
תרגום יונתןר״י קרארד״קרלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלמנחת שימצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותעודהכל
וְתִטַר יַת מַטְרַת מֵימְרָא דַייָ אֱלָהָךְ לִמְהַךְ בְּאוֹרְחָן דְתַקְנָן קֳדָמוֹהִי לְמִטַר קְיָמוֹהִי פִּקוּדוֹהִי וְדִינוֹהִי וְסַהֲדוּתֵיהּ כְּמָא דִכְתִיב בְּאוֹרַיְתָא דְמֹשֶׁה בְּדִיל דְתַצְלַח יַת כָּל דְתַעְבֵיד וְיַת כָּל אֲתַר דְתִתְפְּנֵי לְתַמָן.
(ג-ד) ושמרת את משמרת וגו׳ ככתוב בתורת משה – על כל האמור בפרשת המלך הזהירו שלא ירבה לו נשים ולא סוסים ולא כסף וזהב (דברים י״ז:ט״ז-י״ז), תדע שכן, שהרי הוא אומר בסמוך: אם ישמרו בניך את דרכם, את דרכי לא נאמר אלא את דרכם, כלומר מצוות שהמלך מצווה ולא כל אדם, אם ישמרו בניך, אמר לו בני דע שברית שכרותה שלא יכרת מזרעי יושב על כסא ישראל על תנאי היא כרותה, אם ישמרו בניך את דרכם לא יכרת לך איש ואם לא ישמרו יכרת. ובדברי הימים הוא אומר: ואתה שלמה בני דע את אלהי אביך ועבדהו בלב שלם ובנפש חפצה כי כל לבבות דורש י״י וכל יצר מחשבות מבין אם תדרשנו ימצא לך ואם תעזבנו יזניחך לעד (דברי הימים א כ״ח:ט׳).
את משמרת י״י אלהיך – כמו: ושמרתם את משמרתי לבלתי עשות מחקות התועבות (ויקרא י״ח:ל׳)
ללכת בדרכיו – תכון המדות, מה הוא חנון אף אתה היה חנון, מה הוא רחום אף אתה היה רחום.
לשמור חקותיו – המצות שלא נגלה טעמם.
מצותיו – אשר נאמר בהם מצות, כגון שלוח טמאים והפרת נדרים וכיוצא בהן.
ומשפטיו – הדינין.
ועדותיו – אשר הם עדות וזכר, כמו שבת ומועדים וכיוצא בהם, שהם לזכר, והנה כל התורה.
ועדותיו – נראית בו הוי״ו בקריאה, והיא למ״ד הפועל, אף על פי שהוא מנחי העי״ן נהפכה עי״ן הפעל, וכן: בדרך עדותיך ששתי (תהלים קי״ט:י״ד) והדומים להם.
תשכיל – כתרגומו: תצלח.
את כל אשר תעשה – כמו: בכל אשר תעשה, ויהיה תשכיל פועל עומד. או יהיה את כמשמעו, ויהיה תשכיל פועל יוצא, כלומר: בשמרך המצות תצליח אתה את כל אשר תעשה ואת כל אשר תפנה שם.
ושמרת את משמרת י״י אלהיך – רוצה לומר: שישמור בלב מה שיצווהו הש״י לשמרו וזה אמנם יהיה בלמידת התורה ותהיה הלמידה ההיא בהתבוננו׳ לתכלית שתלך בדרכי הש״י אשר נזכרו בתורה ולשמור כל החקים והמצות והמשפטים והעדות הכתובים בתורת משה כי בלמידה הזאת תשכיל ותדע כל מה שראוי לך לעשות בדבר דבר שיקרה לך ותהיה מפני זה מוכן להתנהג בדרכי התורה בכל מעשיך ובזה גם כן תשכיל ותדע כל מה שראוי שתפנה שם והמשל כי אם לא ידע אדם שמחוייב לשבת בסוכה בחג הסוכות לא יפנה להשתדל בעשייתם ויהיה זה סבה אל שלא יקיים זאת המצוה או ירצה בזה כי שמירתך חקות הש״י ומצוותיו ומשפטיו ועדותיו ככתוב בתורת משה יהיה סבה שתצליח את כל אשר תעשה וכל מה שתפנה אליו תגיע לך ההצלחה והוא מענין אמרו בכל אשר יפנה ישכיל, שכל דוד מכל עבדי שאול.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

ועל זה אמר ושמרת את משמרת ה׳ אלהיך וגומר, ר״ל שישמור משמרת האלהים כעבד נאמן שומר אדוניו ללכת בדרכיו במדות האלהיות, כמו שדרשו חז״ל (סוטה י״ד ע״א) מה הוא רחום אף אתה היה רחום וכו׳. ומלבד המדות האלה אשר יגזרם השכל האנושי עוד צוהו לשמור חקותיו, והם המצות שלא נתגלו טעמיהם, ומצותיו, והם אשר נזכרו בתורה עם טעמיהם במה שבין אדם למקום, כתפילה ותשובה והאמונה ודומיהם, ומשפטיו, והם הדינין שבין אדם לחבירו, ועדותיו, הם המצות שטעמם להעיד על עדות הנסים והנפלאות שנעשו לאבותינו, כגון שבת ומועדי ה׳ שהם כלם לזכרון נפלאותיו ודומיהם.
ואמר ככתוב בתורת משה, לומר שלא יחשוב שלהיותו מלך יהיה פטור מהמצות ומקל בהם ויפעל מה שירצה כפי הרצון והיכולת המוחלט, אבל ישמור המצות כלם ככתוב בתורת משה לא יסור ממנה, וכמו שצוה עליו המלך, באמרו (דברים י״ז כ׳) ולבלתי סור מן המצוה ימין ושמאל, ואמר דוד משבח עצמו על זה (תהלים י״ט י״ב) גם עבדך נזהר בהם וגומר. ונתן בשמירת המצות ב׳ תכליות, האחד אמרו למען תשכיל את כל אשר תעשה וגומר, והשני אמרו למען יקים השם וגומר, וענינם שהמצות יש בהם שני תועלות, אחד מעצם המצוה שהיא בעצמותה ומהותה תועיל מאד, ואחד מצד המצווה יתברך שיתן שכר טוב לאוהביו ולשומרי מצותיו. ועל התכלית הראשון שהוא בבחינת עצם המצוה, אמר למען תשכיל את כל אשר תעשה ואת כל אשר תפנה שם, ר״ל שבעשיית המצות יקנה חכמה ודעת וישכיל בשכל טוב כל אשר יעשה, כי התורה ילמדהו הדעות האמתיות והמדות המשובחות והמעשים הנאים כלם, ויהיה תשכיל מושך עצמו ואחר עמו, למען תשכיל את כל אשר תעשה ותשכיל את כל אשר תפנה שם, כלומר כל אשר תבקש שם בתורה תשכיל. ואפשר לפרש מלת שם, שהיא תהיה גזרת המאמר, יאמר למען תשכיל את כל אשר תעשה, ואל תחשוב שיש מדות שלא ימצאו ולא תוכל ללמדם בתורת האלהים אינו כן, כי כל אשר תפנה ותבקש תמצאהו שם לא יחסר כל בה ולא תצטרך לחכמה פילוסופית ולא לחקירה אחרת חוץ ממנה, הנה זהו התועלת המגיע מעצם המצוה ומהותה.
ומשפטיו ועדותיו – נראית בו הוא״ו בקריאה והוא חד מן ה׳ מפקין וא״ו בלישנא.
משמרת ה׳ – הדברים אשר צוה ה׳ לשמרם, ואל בינתך אל תשען.
ללכת בדרכיו – להיות רחום ורב חסד כמוהו.
חקותיו – הם המצות שלא נתגלו טעמיהם, והמה כחק וגזירה.
מצותיו – מה שבין אדם למקום.
ומשפטיו – מה שבין אדם לחברו.
ועדותיו – הם המצות אשר טעמיהם להעיד על נפלאות ה׳, כשבת ומועדי ה׳ והדומים.
למען תשכיל – רצה לומר: כשתשמור כל המצות, תשכיל עוד מהם את כל אשר תעשה, מהדברים אשר לא נאמרו בתורה, כי מהם חכמה תקח לעבוד את ה׳.
ואת וגו׳ – הוא כפל ענין במלות שונות.
ושמרת ובהנהגה בדברים שבין אדם למקום יהיה בהפך, כמ״ש אם לא שויתי ודוממתי נפשי כגמול עלי אמו, יהיה כקטן אשר אמו תנחהו בכל צעדיו, כן תשמר משמרת ה׳ ככתוב בתורת משה – ולא תסמך על בינתך, ומפרש ללכת בדרכיו – הוא בעניני המדות מה הוא רחום וחנון ארך אפים שאלה הם דרכיו,
ולשמור חקותיו במצות שאין בהם שום טעם,
מצותיו הם מצות שיש בהם טעם,
ומשפטיו במצות שבין אדם לחברו,
ועדותיו במצות המעידים על חידוש העולם ויציאת מצרים כמו השבתות והמועדים וכדומה, ורק ככתוב בתורת משה בלא תוספת ומגרעת, וכמ״ש לבלתי סור מן המצוה ימין ושמאל,
למען תשכיל וכו׳ אמר שבזה תרויח בשתים,
א. מצד עצם המצוה, שע״י תשכיל את מעשיך – וכבר בארנו שיש הבדל בין מצליח ובין משכיל, שהצלחה תלויה במזל, וההשכלה תלויה בטוב שכל האדם לבחור האמצעיים הטובים תמיד, וזה ילמדוך מצות התורה ומשפטיה, ויש המשכיל את אשר יעשה ולא את אשר יפנה, כי בפנותו לבקש האמצעיים ימצא הרבה מהם בלתי טובים ויעזבם, עד יבחר הטוב שבאמצעיים וילך בהם ואז ישכיל בדרכו, ויש המשכיל את כל אשר יפנה, שגם אם יבחר אמצעיים בלתי מובילים אל התכלית ישיבום בשכלו לטוב, באופן שישיג מהם את המבוקש, וזה שכתוב שישכיל גם את כל אשר יפנה שם.
את משמרת וגו׳ – נ״ל שתיבות ושמרת את משמרת עד חקתיו הם כולן דרך כלל, מה שאדם מפי ה׳ שומר לעשות או לבלתי עשות, ללכת בדרך שה׳ הורה לבני אדם, ולשמור ולקיים מה שחקק וגזר, ומצותיו הם מצות עשה ולא תעשה שבין אדם למקום, ומשפטיו הם מ״ע ומל״ת שבין אדם לחבירו, ועדותיו (מלשון רד העד בעם, יתרו, והועד בבעליו, משפטים) הם אזהרות לטובת הנפש או הגוף כמו זכור אשר עשה ה׳ אלהיך למרים (תצא), ועשית מעקה לגגך (שם).
ככתוב בתורת משה – א״כ ספר התורה היה קבוע בדעתם וזכרונם ושלמה היה בקי בו ובודאי עשו ממנו העתקים הרבה (ואכתוב עוד על זה אי״ה במלכים ב כ״ב על אודות הספר שמצא חלקיה הכהן בימי יאשיהו) ובלי ספק בימי המלכים הכשרים היו שומרים כל מועדי ה׳ ושמיטות ויובלות וכל מצות שבתורה.
תשכיל – כל מעשיך יצליחו בידיך כי בשמרך תורת ה׳ בהם תעשם בשכל ובבינה; ועיין מ״ש ביהושע א׳ על הוראת הנרדפים השכיל והצליח.
וְשָׁמַרְתָּ בליבך, ע״י למידת התורה1 אֶת מִשְׁמֶרֶת – ציווי2 יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בִּדְרָכָיו על פי מידותיו3 לִשְׁמֹר חֻקֹּתָיו – המצוות שלא נתגלו טעמם4, מִצְוֹתָיו – המצוות שבין אדם למקום5 וּמִשְׁפָּטָיו שבין אדם לחברו6 וְעֵדְוֹתָיו – מצוות המעידות על נפלאות ה׳7 כַּכָּתוּב בְּתוֹרַת מֹשֶׁה ולא תסמוך על בינתך8 לְמַעַן תַּשְׂכִּיל עוד ממצוותי9 ותצליח10 אֵת כָּל – בכל אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה וְאֵת כָּל – ובכל אֲשֶׁר תִּפְנֶה לשָׁם:
1. רלב״ג.
2. ולא תסמוך על בינתך, מצודת דוד.
3. רד״ק, מלבי״ם.
4. רד״ק, מצודת דוד, מלבי״ם.
5. רד״ק, מצודת דוד, מלבי״ם.
6. רד״ק, מצודת דוד, מלבי״ם.
7. כשבת ומועדים, רד״ק, מצודת דוד.
8. מלבי״ם.
9. מצודת דוד.
10. רד״ק.
תרגום יונתןר״י קרארד״קרלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלמנחת שימצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותהכל
 
(ד) לְמַ֩עַן֩ יָקִ֨ים יְהֹוָ֜הי״י֜ אֶת⁠־דְּבָר֗וֹ אֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֣ר עָלַי֮ לֵאמֹר֒ אִם⁠־יִשְׁמְר֨וּ בָנֶ֜יךָ אֶת⁠־דַּרְכָּ֗ם לָלֶ֤כֶת לְפָנַי֙ בֶּאֱמֶ֔ת בְּכׇל⁠־לְבָבָ֖ם וּבְכׇל⁠־נַפְשָׁ֑ם לֵאמֹ֕ר לֹֽא⁠־יִכָּרֵ֤ת לְךָ֙ אִ֔ישׁ מֵעַ֖ל כִּסֵּ֥א יִשְׂרָאֵֽל׃
that Hashem may establish His word which He spoke concerning me, saying, 'If your children guard their way, to walk before Me in truth, with all their heart and with all their soul', saying, 'no man from you shall be cut off from the throne of Israel.'
תרגום יונתןילקוט שמעוניר״י קראר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותעודהכל
בְּדִיל דִי יְקַיֵם יְיָ יַת פִּתְגָמוֹהִי דִי מַלֵיל עֲלַי לְמֵימָר אִם יִטְרוּן בְּנָךְ יַת אָרְחֵיהוֹן לִמְהַךְ קֳדָמַי בִּקְשׁוֹט בְּכָל לִבְּהוֹן וּבְכָל נַפְשֵׁיהוֹן לְמֵימַר לָא יִפְּסוֹק לָךְ גְבַר מֵעַל כּוּרְסֵי מַלְכוּתָא דְיִשְׂרָאֵל.

רמז קע

אם ישמרו בניך את דרכם – שלשה דברים נתנן על תנאי, ארץ ישראל, ובית המקדש, ומלכות בית דוד. חוץ מספר תורה ובריתו של אהרן שלא נתנו על תנאי. ארץ ישראל מנין שנאמר השמרו לכם פן יפתה לבבכם וגו׳ וחרה אף י״י בכם. בית המקדש מנין שנאמר הבית הזה אשר אתה בונה אם תלך בחקותי וגו׳ (מלכים א ו׳:י״ב), ואם לאו והבית הזה יהיה עליון כל עובר עליו ישום (מלכים א ט׳:ח׳). מלכות בית דוד אם ישמרו בניך את דרכם ואם לאו ופקדתי בשבט פשעם. ומנין לספר תורה שלא נתן על תנאי שנאמר תורה צוה לנו משה מורשה. ומנין לבריתו של אהרן שלא נתן על תנאי שנאמר ברית מלח עולם היא, ואומר והיתה לו לזרעו אחריו ברית כהונת עולם.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ג]

לאמר לא יכרת – זה השנות על לאמר הראשון בעבור שארכו הדברים.
למען יקים י״י את דברו וגו׳ – באר לו שכבר יגיע לו משמירת הכהונה תועלת אחר והוא התמדת המלוכה לו ולזרעו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

עוד זכר התועלת אשר בה מפאת האלוה יתברך אשר צוה אותה, באמרו למען יקים השם את דברו וגומר, אם ישמרו בניך את דרכם ללכת לפני באמת וגומר. והבן אמרו אשר דבר עלי, והוא להעיד ששכר המצות אינו דבר נמשך מהן בטבע, כמו שחשבו קצת חכמי אומתנו, שאם היה הדבר כן היה השכר שוה ומתדמה בכל אחד שישמור אותם ואינו כן, כי היה השכר לדוד אם ישמרו בניו את התורה שימלכו תמיד על ישראל, והשכר הזה אינו מגיע לאיש אחר וגם לא למלך אחר ממלכי בית ישראל, שאעפ״י שיהיה שומר המצות לא יהיה לו המלכות ירושה לעד, כי היה זה השכר מיוחד לדוד ולזרעו, וזהו אמרו אשר דבר עלי וגומר, אם ישמרו בניך וגומר לא יכרת לך איש וגומר, ר״ל שאליו ולבניו בפרט היה זה. והנה בא בפסוק הזה מלת לאמר ב׳ פעמים, לפי שהכוונה בו היתה לאמר לא יכרת לך איש ועליו אמר בראשונה אשר דבר עלי לאמר, ולפי שארכו הדברים באמרו אם ישמרו בניך וגומר, הוצרך לומר פעם שנית לאמר לא יכרת לך איש וגומר. ונכללו בשכר הזה שני דברים, האחד שתמיד יהיה מזרעו יורש עצר ויצאו מלכים מחלציו, והשני שלא יכלה זרעו בנקבה כבנות צלפחד, אבל תמיד יהיה מזרעו בן זכר מולך על ישראל, וז״ש לא יכרת לך איש, ר״ל איש זכר ומעל כסא ישראל שימלוך עליו, זהו האופן הראשון בפירוש הפסוקים האלה: והאופן הב׳ מפירושם הוא, שדוד ראה לצוות את שלמה בנו על ענין יואב ושמעי כמו שיזכור, ולפי ששלמה היה נער ורך ומשוח מלך, חשש אולי ימשך אליו מזה תערומת עם העם או קטטה או מחלוקת עם יואב ועם שמעי, ולכן קודם שיצוה אותו עליהם הקדים להזהירו שיאמר לכל העם אנכי הולך בדרך כל הארץ, והמאמר הזה על שלמה אמרו לא על דוד כמו שפירשתי באופן הראשון מהפירוש, ויהיה לאמר במקום הזה לאמר לאחרים, וענינו שיאמר שלמה לכל אדם אני בהיותי מקיים צוואת אבי אשר צוני לפני מותו בענין יואב ושמעי אין עלי חטא ואשם הטוב הוא אם רע, כי אני הולך בדרך כל הארץ, שחייב הבן לקיים דברי אביו אשר יצוה מחמת מיתה. ואחר שצוהו על מה שיאמר לעם צוהו על שבינו ליואב ולשמעי, ועל זה אמר וחזקת והיית לאיש, ר״ל אם ימשך על מה שאני עתיד לצוותך מחלוקת ומריבה אל תירא מפניהם, אבל התחזק והיה לאיש, לא כנער בשנים ובפעולות. וצוהו עוד איך יתנהג עם הבורא יתברך באמרו ושמרת את משמרת השם אלהיך וגומר, רוצה לומר עם האנשים אמרתי שתתחזק, אבל עם האלוה יתברך לא תעשה כן, אבל ביראה ורתת תשמור מצותיו כלם, וגם רמז בזה כי בקיימו מה שיצווהו עליהם הנה ישתבח בעיני העם ויבורך מהם, שיאמרו שהוא הולך בדרך כל הארץ ומקיים מצות אביו ויעשה עם זה חוזק וגבורה רבה, ובזה גם כן ישמור את משמרת השם ויעשה מצותיו, ונתן לו אם כן בזה הנהגה וצווי במה שיהיה בינו לבין העם ובינו לבין יואב ושמעי ובינו למקום. ואפשר עוד אצלי לפרש אנכי הולך בדרך כל הארץ באופן שלישי, והוא שצוה דוד לשלמה שלא ידבר לעמו בתחלת מלכותו דברים קשים בגאה וגאון ודרך רע, לפי שהעם מתפעלים מאד מזדון המלכים ומדבריהם הרעים, כמו שתראה אחרי זה מה שקרה אל רחבעם, אבל ידבר אליהם תמיד רכות ושפת חלקות, באמור אליהם תמיד אנכי הולך בדרך כל הארץ, רוצה לומר איני רוצה להתנהג עמכם כמלך עם עבדיו כי אם כאנשים אחים ושוים, וזהו בדרך כל הארץ כרע כאח, ועם היות שיהיו רכים דבריו משמן, הנה צוהו שבמעשים לא יהיה כן, אבל יתחזק ויגבר כאדם שלם וכאיש חיל רב פעלים, באופן שיעשה תמיד פעולות המעלה, וזהו וחזקת והיית לאיש. ולפי שרכות הדברים וחוזק הפעולות ראוי שלא יהיה בקצוות כי אם באמצעי כפי המעלה, והוא היה נער ולא נסה ללכת באלה, אמר ושמרת את משמרת ה׳ אלהיך וגומר, וסוף הדברים למען תשכיל כל אשר תעשה וגו׳, ר״ל שישים עיניו בתורת השם ושם ימצא מוסר השכל צדק ומשפט ומישרים, ומשם ילמד הדברים אשר ידבר והמעשים אשר יעשה. ולפי שהיה הלמוד הזה מרכות הדברים וגבורת המעשים והתחזקותם כלי להתמדת מלכותם, לזה אמר שהכלי לזה והמביא אליו בעצם ואמת הוא שמירת התורה, וזה שאמר למען יקים ה׳ את דברו אשר דבר וגומר לא יכרת לך איש מעל כסא ישראל. והנה המפרשים פירשו הפסוקים באופנים אחרים, וכל דרך איש ישר בעיניו:
לאמר לא יכרת – לפי שארכו הדברים, אמר שוב לאמר.
למען
ב. תרויח מצד ה׳ המצוה ושהבטיח לי מלכות קיימת לדור דורים, ותלאה בתנאי כמ״ש אם ישמרו בניך בריתי וכו׳ גם בניהם עדי עד ישבו לכסא לך, ובמה שתשמור מצות ה׳, בהכרח יקים ה׳ את דברו – והגם שאין לעשות המצות על מנת לקבל שכר, הנה בזה יהיה הכוונה למען יוכל ה׳ להקים את דברו, כי ה׳ רוצה בזה שיבנה כסא דוד לדור ודור, וזה עצמו רצון ה׳, בענין שבמה שיעשה המצות על תכלית זה הוא גם כן על תכלית שיוכל ה׳ למלאות דברו, שזה רצון ה׳, וכמ״ש למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה׳ וכו׳, למען הביא ה׳ על אברהם את אשר דבר עליו, ומה שכפל מלת לאמר – ירמוז בזה מ״ש חכמינו זכרונם לברכה (ברכות דף ז) שכל מדה טובה שיצאה מפי הקב״ה אפי׳ על תנאי לא חזר בו, כי מאמרו ית׳ הוא המביא הדבר אל המציאות, והתנאי לא יוכל להשיב דבר שנאמר מאת ה׳, אמר כי פה לא יהיה כן, כי הקדים את התנאי אל המאמר, כאילו אמר אם ישמרו בניך את דרכם וכו׳,
אז לאמר לא יכרת לך איש – רצה לומר אז יאמר ויגזור כן, אחר שיתקיים התנאי אז תהיה האמירה, בענין שאם לא יתקיים התנאי לא אמר כלל ולא יצאה מדה טובה זו מפיו.
אם ישמרו וגו׳ – שלא יכנס בה דבר נגד רצון ה׳.
באמת – ולא יפשחו על שתי הסעפים אם לעבוד אותי או זולתי, וגם אם יעבדוני תמיד, ומאהבה ולא מיראה.
לאמר לא יכרת – זהו עיקר דבר האל, ע״כ חזר ואמר תיבת לאמר.
לא יכרת לך איש – איש לך, איש מצאצאיך לא יחסר מלהיות יושב על כסא ישראל, היושב על כסא ישראל יהיה לעולם אחד מצאצאיך.
לְמַעַן יָקִים יְהוָה – יוכל ה׳ לקיים1 אֶת דְּבָרוֹ אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלַי – אלי לֵאמֹר – שאמר לי אִם יִשְׁמְרוּ בָנֶיךָ אֶת דַּרְכָּם לָלֶכֶת לְפָנַי בֶּאֱמֶת בְּכָל לְבָבָם וּבְכָל נַפְשָׁם לֵאמֹר – אז יאמר ה׳ ויגזור2 שלֹא יִכָּרֵת – ייגדע לְךָ מכל זרעך אפילו אִישׁ אחד, מֵעַל כִּסֵּא מלכות יִשְׂרָאֵל ותזכה להתמדת המלוכה3 בלידת בנים זכרים ראויים למלכות4:
1. מלבי״ם. ובמדרש, שלשה דברים נתנו על תנאי, ארץ ישראל ובית המקדש ומלכות בית דוד, חוץ מספר תורה ובריתו של אהרן שלא נתנו על תנאי, ילקוט שמעוני.
2. מלבי״ם.
3. רלב״ג.
4. אברבנאל, מעם לועז.
תרגום יונתןילקוט שמעוניר״י קראר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותהכל
 
(ה) וְגַ֣ם אַתָּ֣ה יָדַ֡עְתָּ אֵת֩ אֲשֶׁר⁠־עָ֨שָׂה לִ֜י יוֹאָ֣ב בֶּן⁠־צְרוּיָ֗ה אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֣ה לִשְׁנֵֽי⁠־שָׂרֵ֣י צִבְא֣וֹת יִ֠שְׂרָאֵ֠ל לְאַבְנֵ֨ר בֶּן⁠־נֵ֜ר וְלַעֲמָשָׂ֤א בֶן⁠־יֶ֙תֶר֙ וַיַּ֣הַרְגֵ֔ם וַיָּ֥שֶׂם דְּמֵֽי⁠־מִלְחָמָ֖ה בְּשָׁלֹ֑ם וַיִּתֵּ֞ן דְּמֵ֣י מִלְחָמָ֗ה בַּחֲגֹֽרָתוֹ֙ אֲשֶׁ֣ר בְּמׇתְנָ֔יו וּֽבְנַעֲל֖וֹ אֲשֶׁ֥ר בְּרַגְלָֽיו׃
Moreover you know also what Joab the son of Zeruiah did to me, what he did to the two captains of the armies of Israel, to Abner the son of Ner and to Amasa the son of Jether, whom he slew and shed the blood of war in peace, and put the blood of war upon his girdle that was about his loins and in his shoes that were on his feet.
תרגום יונתןילקוט שמעונירש״יר״י קרארד״קרי״דר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותעודהכל
וְאַף אַתְּ יְדַעְתְּ יַת דַעֲבַד לִי יוֹאָב בַּר צְרוּיָה דַעֲבַד לִתְרֵין רַבָּנֵי חֵילְוָתָא דְיִשְׂרָאֵל לְאַבְנֵר בַּר נֵר וְלַעֲמָשָׂא בַר יֶתֶר דְקַטְלִינוּן בְּעָרְמוּתֵיהּ וּדְמֵי דִי יִתְחַשֵׁב לֵיהּ דְמֵיהוֹן עֲלוֹהִי כְּדַם תְבִירֵי קְרָבָא וִיתֵיב לְהוֹן בִּכְמַנַת שְׁלָמָא וַאֲשַׁד דִמְהוֹן בְּאַסְפְּנִיקֵי דִי בְחַרְצֵיהּ וְדַשׁ בְּטָלָרִיתָא דִי בְרִגְלוֹהִי.
וגם אתה ידעת את אשר עשה לי יואב בן צרויה – מהו אשר עשה לי, אתה מוצא כשכתב דוד ליואב הבו את אוריה אל מול פני המלחמה עשה כן ונהרג נתקבצו אנשי החיל על יואב שנאמר אוריה החתי כל שלשים ושבעה הראה להם את הכתב, ולכך כתיב אשר עשה לי. וצוה שלמה בנו להרוג אותו שהיה יואב בן אחותו של דוד ורצה לקרבו לעולם הבא.
את אשר עשה לי – שהראה הספר ששלח דוד ביד אוריה (תנחומא מסעי י״ב).
דמי מלחמה בשלום – שהיה להם שלום עמו, ולא היו נשמרים ממנו.
בחגורתו אשר במתניו – שחגר חרבו מצומדת על מתניו, שלא כדרך החוגרים, בצאתו לקראת עמשא, ופיה למטה כדי שתפול, כמה שנאמר: והוא יצא ותפול (שמואל ב כ׳:ח׳). וכשנפלה ונטלה, כסבור עמשא שלא נטלה אלא להגביהה מן הארץ, ולא נשמר מהחרב אשר ביד יואב.
ובנעלו אשר ברגליו – את אבנר הרג בערמה, ששאלו: גידמת היאך חולצת, כמה שנאמר: ויטהו יואב אל תוך השער לדבר אתו בשלי (שמואל ב ג׳:כ״ז) – לשון: של נעלך.
[What] was done to me. By showing them the letter which Dovid had sent through Uryah,⁠1 [according to] the Midrash Rabbi Tanchuma.
[And shed] the blood of war at a time of peace. Since they were at peace with him, they were not on guard against him.
On his belt which was on his loins. He had girded his sword, attached to his loins, not in the customary manner of those girding swords, when he went out to meet Amasa. [He placed the sword's] opening downward so that it would fall out, as it is stated, "and he went out and it fell out.⁠"2 Once it fell, he [Yo'av] retrieved it. Amasa presumed that he retrieved it only to pick it up from the ground, and he did not guard himself from the sword which was in Yo'av's hand.
And in his shoe that was on his feet. He killed Avner cunningly by asking him, "How does a woman who has no hands remove the shoes?⁠"3 as it is stated, "And Yo'av caused him to turn aside at the gate to speak with him בשלי.⁠"4 [בשלי is] an expression of "remove [של] your shoes.⁠"5
1. Uryah was one of Dovid's generals. Dovid wanted Uryah killed so that he could marry Bas Sheva, Uryah's wife. With Yoav's assistance, he arranged to have Uryah placed in the front lines of the battle. When Uryah was killed, everyone blamed Yoav. Instead of protecting Dovid, Yoav betrayed him by disclosing that it was Dovid's plan to place Uryah in the thick of the battle in order that he be killed.
2. II Shemuel 20:8.
3. During חליצה, the widow must remove the shoe of her deceased husband's brother who does not want to marry her.
4. II Shemuel 3:27.
5. Shemot 3:5.
את אשר עשה לי יואב בן צרויה אשר עשה לשני שרי צבאות ישראל – אילו נאמר ואשר עשה לשני שרי צבאות ישראל הייתי אומר שני מעשים הם, אחד שעשה לדוד ושיני שעשה לשני שרי צבאות ישראל, אבל כשהוא אומר כאן אשר עשה לשני שרי צבאות ישראל על כורחך אשר עשה לשני שרי צבאות ישראל פתרון הוא לאשר עשה לי, וכה תפתור: אתה ידעת את אשר עשה לי יואב בן צרויה ומה עשה לי שהרג לי שני שרי צבאות ישראל לאבנר בן נר שהלך מאתי להשיב אלי את כל ישראל (שמואל ב ג׳:י״ב-כ״א) ולעמשא בן יתר ששלחתיו להזעיק אלי את איש יהודה (שמואל ב כ׳:ד׳).
וישם דמי מלחמה בשלום – בני אדם ששלחתים בשלום, ומשפט המלך כל מי שיבוא לדרוש בשלומו וכל מי שהולך בשליחותו משפט האיש שלא יהא נהרג על כל דבר פשע בעוד שהוא בשליחותו של מלך. וגם פותרין וישם דמי מלחמה בשלום ששאל בשלומם כאילו לבו נכון עמם, בעמשא הוא אומר השלום אתה אחי ואוחז יד ימינו בזקן עמשא לנשק לו (שמואל ב כ׳:ט׳), ובאבנר הוא אומר ויטהו יואב אל תוך השער לדבר אתו בשלי (שמואל ב ג׳:כ״ז), ואין זה שלום כי אם לשפוך דמם.
ויתן דמי מלחמה בחגורתו אשר במתניו – חרב המצומדת על מתניו שהרכין עצמו להרכין הנצב שבראש הלהב כאילו תפול החרב מאליה וביד שמאלו תוקעה בבטנו, וכן הוא אומר: ועמשא בא לפניהם ויואב חגור מדו לבשו ועליו חגור חרב מצומדת על מתניו בתערה והוא יצא ותפול (שמואל ב כ׳:ח׳), להלן לימדך שעשה מעשה שנפלה החרב מתערה כדי שיאחזנה ביד שמאלו ויכהו בה באותו עיניין שלא יהא עמשא מבין ששלף אותה מתערה, וסתם את דבריו שלא פירש מה היתה ערמומיתו שעשה שיצתה לחוץ ואיך עשה שלא הבין עמשא כשיצא לנשק לו שכבר שלף יואב את החרב מתערה, וכאןא לימדך ופירש את דבריו שעל ידי שני דברים הרגו בחרב המצומדת על מתניו, וזהו בחגורתו אשר במתניו ועל ידי שהרכין עצמו להראות לעמשא כאילו הרכין לקשור שרוך אשר ברגליו ואינו עושה כן אלא כדי שתפול החרב מתערה ויאחז אותה ביד שמאלו וביד ימינו אוחז בזקן עמשא לנשק לו (שמואל ב כ׳:ט׳) כדי לסמות עיני עמשא שלא יראה החרב שלופה בידו.
ומצאתי בפתרוני רבנא שלמה זצ״ל: בחגורתו אשר במתניו – שחגר חרבו מצומדת על מתניו (שמואל ב כ׳:ח׳) שלא כדרך החוגרים בבואו לקראת עמשא שחגר את פיה למטה כדי שתפול מאיליה כמה שנאמר שם: והוא יצא ותפול (שמואל ב כ׳:ח׳) וכשנפלה ונטלה כסבור עמשא שלא נטלה אלא להגביהה מן הארץ ולא נשמר {מן} החרב אשר ביד יואב (שמואל ב כ׳:י׳).
ובנעלו אשר ברגליו – הרג את אבנר {בערמה?} כיצד בנעלו ששאל לו גידמת האיך חולצת כמה שנאמר ויטהו יואב אל תוך השער לדבר אתו בשלי (שמואל ב ג׳:כ״ז), לשון של נעלך (שמות ג׳:ה׳).
א. כן צ״ל. בכ״י קירכהיים (לפי עדות עפנשטיין): ״וכך״.
וגם אתה – וגם – לרבות על מצות י״י אשר צוהו ללכת בדרכי י״י, אמר: וגם זאת היא מדרכי י״י לבער אנשי הרשע, כי אתה ידעת את אשר עשה לי יואב וגו׳.
או יהיה: וגם אתה ידעת – כמו שאני יודע ואיני צריך להודיעך, אלא לצוותך עליו לבערו מן העולם.
אשר עשה לי – פי׳ אשר עשה לשני שרי צבאות ישראל, ולי עשה מה שעשה להם, כי אבנר אני הבטחתיו וקבלתיו באהבתי, ועמשא גם כן היה בשליחותי ומסב אנשי יהודה אלי.
ויש מפרשים: אשר עשה לי – שהרג אבשלום, ולפירוש הזה יהיה: אשר עשה לשני שרי חסר וי״ו השמוש: ואשר עשה.
ובדרש: אשר עשה לי – שהראה הספר ששלח לו דוד ביד אוריה.
לשני שרי צבאות ישראל – כי אבנר היה שר צבא, ועמשא שמהו אבשלום שר צבא, ובדעת דוד היה למנותו אחר כך שר צבא. ועוד כי גדול היה ביהודה ושר צבא יהודה, וכתוב עליו עוד: ויט את לבב כל איש יהודה כאיש אחד (שמואל ב י״ט:ט״ו).
ויהרגםבשלום טעמו עם ויהרגם, כלומר: ויהרגם בשלום, ושם אותם דמים כאילו היו דמי מלחמה.
או פירוש: וישם דמי מלחמה – דמי עשאל שהיו דמי המלחמה, כי עשאל רודף היה לאבנר, שם אותם כדמי שלום, כאילו הרג אבנר לעשאל בשלום, נקם נקמתו מאבנר, וגם כן הרגו בשלום, כי לקחו לדבר עמו ולא נשמר ממנו. ועמשא גם כן הרג בשלום, שאמר לו: השלום אתה אחי (שמואל ב כ׳:ט׳), אחז בזקנו לנשק לו, ולא היה לו שום טענה להרגו, ונתן הדמים ההם שעשה אותם דמי מלחמה, נתן אותם בחגורתו אשר במתניו, כמו שנאמר: ועליו חגור חרב מצומדת (שמואל ב כ׳:ח׳) לו על מתניו, ובנעלו אשר ברגליו – שנפלו מתים לרגליו.
ויונתן תרגם הפסוק כן: דקטילינון בערמימותיה ודמי דיתחשב דמהון עלוהי כדם תבירי קרבא ויתיב להון בכמנת שלמא ואשד דימהון באיספניקי דבחריציה ודש בטלריתא דברגלוהי.
ויש דרש ובנעלו אשר ברגליו – שהרג אבנר בערמה, ושאל לו: גדמת איך חולצת, והיה שוחה ומראה לו כי בשניה היא חולצת, אז הכהו, וזהו שאמר: לדבר אתו בשלי (שמואל ב ג׳:כ״ז) – לשון של נעלך (שמות ג׳:ה׳), והנה אמר: ובנעלו אשר ברגליו.
אשר עשה לי יואב בן צרויה אשר עשה לשני שרי צבאות ישראל – סוף המקרא פירש ראש המקרא מה עשה לי, מה שעשה לשני שריא צבאות ישראל ולא נתפחד ממני. ובתנחומא דרש: אשר עשה לי – שהראה הספר ששלח לו דוד ביד אוריה הבו את אוריה אל מולב פני המלחמה ושבתם מאחריו ונכה ומת.
וישם דמי מלחמה בשלום – שאם היה הורגם במלחמה לא היה נתפש, אלא הרגם בעודם עמו בשלום.
וישםג דמי מלחמה בחגורתו אשר במתניו – פירוש: שם העון על מלבושיו ועל מנעליו, שהעון מצומד עליו במלבושו ובמנעלו.
א. כן בכ״י לונדון 24896, פריס 218, וכן בפסוק. בכ״י לייפציג 41, פריס 217 חסר: ״שרי״.
ב. כן בכ״י לונדון 24896, וכן בפסוק. בכ״י לייפציג 41, פריס 217, פריס 218 חסר: ״מול״.
ג. כן בכ״י לייפציג 41, לונדון 24896, פריס 217, פריס 218. בפסוק: ״ויתן״.
אשר עשה לי... אשר עשה לשני וגו׳ – הכל אמת רק האחד פועל קרוב והאחר פועל רחוק.
ויתן דמי מלחמה בחגרתו אשר במתניו – הטעם עשה רציחה מדי בואו, עם היות עדין חגורתו במתניו ונעלו ברגליו, כענין אמרו ולא נפתח אזור חלציו ולא נתק וגו׳ (ישעיהו ה׳:כ״ז).
את אשר עשה לי יואב בן צרויה – רוצה לומר: על דבר אבשלום שעבר מצותו והרגו ואחר כך דבר אל דוד קשות כמו שנזכר במה שקדם.
וישם דמי מלחמה בשלום – רוצה לומר: על הריגת אבנר כי הוא הרגו בעת היותו בשלום עמו מפני שהרג עשאל אחיו במלחמה והנה היה אז אבנר בשלום עמו כי הוא בא אל המלך להביא לו המלוכה והוא שלחו וילך בשלום.
ויתן דמי מלחמה בחגורתו אשר במתניו ובנעלו אשר ברגליו – זה שב אל עמשא כי יואב שם כלי המלחמה בהרגו אותו בחגורתו אשר במתניו ובנעלו אשר ברגליו לפי שהוא שם תער חרבו מצומדת בחגורתו ולא שם תערה תוכה כמנהג וכאשר ראה עמשא שחה לתקן נעלו אשר ברגליו ואז בשחותו נפל החרב מתערו לארץ ולקחו יואב משם ולזה לא נשמ׳ עמשא מן החרב אשר ביד יואב ובהיות הענין כן הנה יתאמת שיואב נתן דמי המלחמה באלו הכלים אשר אינם מוכנים לצד המלחמ׳ כלל.
(ה-ט) הי״ב הוא להודיע שראוי להשתדל בכל הפנים לשפוט עושה הרע כרשעתו לבער הרע מן הארץ כי בזה יוסרו שאר האנשים ולזאת הסבה ראוי גם כן לגמול טוב לאשר גמלו טוב ולזה ספר כי דוד צוה לשלמה שיעשה הדבר בחכמה באופן שימצא מקום להשיב ליואב ולשמעי הראוי להם מהרע בדרך שיוריד שיבתם בדם שאול ושישיב חסד לבני ברזילי הגלעדי כאשר גמלוהו בברחו מפני אבשלום.
וגם אתה ידעת וגומר. הנה החכם רבי דוד קמחי הקשה בפסוק הזה מה היה הרבוי אשר יורה עליו מלת וגם? ואמר שהיה ענין יואב מכלל המצות אשר הזהירו שישמרם, כאלו אמר וגם זאת דרכי ה׳ וממצותיו לבער אנשי הרשע, והוא בלתי נכון בכתוב. ופירשו בתנחומא (סוף פרשת מסעי) אשר עשה לי שהראה הספר אשר שלח לו ביד אוריה. והחכם רבי לוי בן גרשם פירש אשר עשה לי, שהרג את אבשלום ואמר על זה דברים קשים אליו. והחכם ר׳ יוסף קמחי פירש, כי אשר עשה לשני שרי צבאות ישראל הוא פירוש אשר עשה לי, כי מה שעשה לאבנר ולעמשא אחרי שבאו במצות דוד והבטחתו ושניהם היו הולכים בשליחותו, היה לדוד חרפה רבה, ולכן מה שעשה להם לדוד עשאו. ופירש וישם דמי מלחמה, דמי עשאל שהיה רודף לאבנר שם אותם כאלו היו דמי שלום שהיה אבנר הורג את עשאל בשלום. ופירש ובנעלו אשר ברגליו, שנפלו מתים לרגליו. וחכמים ז״ל (סנהדרין דף מ״ט ע״א ועיין שם רש״י) דרשוהו לענין אבנר שהרגו יואב בערמה, לפי ששאל אותו יבמה גדמת האיך חולצת? והיה שוחה ומראה לו ואז הכהו, שנאמר ויטהו אל תוך השער לדבר אתו בשלי, מלשון (יהושע ה׳ ט״ו) של נעליך, ולכן אמר דוד כאן ובנעלו אשר ברגליו. ועל דרך הפשט פירשו גם כן בחגורתו אשר במתניו ובנעלו אשר ברגליו ששם יואב חרבו מצומדת בחגורתו ופיה למטה כדי שתפול, שלא כדרך החוגרים, וכאשר ראה את עמשא שחה יואב לתקן נעלו אשר ברגליו ואז בשחותו נפל החרב מתערו לארץ ולקחו יואב משם, ולכן לא נשמר עמשא מן החרב שהיה ביד יואב. ופירשו ועשית כחכמתך ולא תורד שיבתו בשלום וגומר, שיבקש עליו להרגו באופן שלא ימות מיתת עצמו. ופירשו והנה עמך שמעי שהיה רבו ומלמדו תורה. והחכם ר׳ לוי בן גרשום פירש שהיה שמעי דירתו בירושלם ושלמה הוציאו משם והיה מוליכו עמו תמיד. והרד״ק פירש בו דרכים זרים, אלה הם דרכי המפרשים בפירוש הכתובים האלה. והנראה אלי בהם הוא, שאדוננו דוד לא צוה את שלמה שיהרוג את יואב ולא את שמעי על העונות הראשונים אשר הוא לא הרגם עליהם, ולא נתן אל בנו נער ורך משוח מלך עצה מסוכנת כזאת להמית אנשי חיל בתחלת מלכותו, אבל היה דעתו וכוונתו לספר לשלמה מה שעשה יואב ושמעי נגדו, כדי שישמר הוא מהם ולא ימשילם בביתו פן יגברו עליו ויעשו לו דומה מה שעשו נגדו, והיה תכלית הצוואה עצה ולמוד אליו שישמר מהם ושיענישם מכה רבה אם יחטאו אליו כמו שחטאו לדוד, עם היות שדוד לא הענישם על מה שעשו נגדו לפי שהוא נמנע מזה מפאת ההכרחי, ולכן אם יקרהו בימיו כמו שקרה לאביו לא יעשה כמעשיו ולא ילך בדרכיו לכפר בעד חטאתם, אבל יתחזק ויהיה לאיש בהענישו אותם. והתחיל בענין יואב ואמר וגם אתה ידעת וגומר, והיה רבוי וגם, לשלמה, ר״ל עם היותך נער ולא היית נולד עדיין בימים הראשונים ולא ראית דברי יואב, הנה גם אתה ידעת אותם כמוני, כי שמעת מפי מגידים כל מה שעשה. ואפשר לפרש גם כן רבוי וגם, על מעשה יואב, כי לפי שהיה חם לבו של שלמה בקרבו על יואב בעבור מה שנתקשר עם אדוניהו להמליכו, אמר לו דוד אביו כמו שידעת מה שעשה לך יואב ג״כ ידעת מה שעשה לי, ויהיה מה שעשה לי, הדברים כלם אשר עשה נגד דוד מהריגת אבשלום וענין אדוניהו ושאר הדברים עמל וכעס אשר עשה לו, וידעת ג״כ מה שעשה לשני שרי צבאו׳ ישראל, והיתה הידיעה אם כן מה שעשה יואב נגדך ומה שעשה נגדי ומה שעשה נגדם, ואין להקשות מוי״ו השמוש שיחסר בכתוב הזה, כי רבים ככה (שמות א׳ ב׳) ראובן שמעון לוי ויהודה, (חבקוק ג׳ י״א) שמש ירח עמד זבולה ודומיהם. והנה זכר במיתת האנשים ההם אשר הרג יואב שלשה פשעים גדולים שנכללו בהם. האחד שהרגם בחרב על לא חמס בכפם, והוא עון פלילי להרוג אנשים נקיים, ולזה אמר ויהרגם, כי זה פי׳ מה שאמר בכלל אשר עשה לשני שרי צבאות ישראל. השני הערמה אשר עשה בהריגתם, כי לא הרגם ביד רמה כגבורים אשר מעולם, ולכן לא נשמרו ממנו כמו שנזכר שם, אבל שפך דמם בהיותם בשלום עמו, והוא דבר מגונה מאד בחק הגבורים, שהיה ראוי לו שיתרה בהם קודם שימיתם, וזהו וישם דמי מלחמה בשלום, ר״ל הדמים אשר לא היה ראוי שישפוך כי אם במלחמה שפך אותם בהיותם עמו בשלום. הפשע השלישי הוא, שבאותו פעל המגונה אשר עשה יואב התפאר והתהלל בו כאיש המתפאר בפעל נכבד ומעולה שעשה, והיה בזה אם כן מתהלל במתת שקר, ועל זה אמר ויתן דמי מלחמה בחגורתו אשר במתניו ובנעלו אשר ברגליו, כי נתן יואב בידיו מאותם הדמים אשר שפך על חגורתו ועל נעלו, להראות העמים והשרים שהוא הרג את אבנר ואת עמשא ושחגורתו ונעליו מגוללו בדמים, וכדי בזיון וקצף שיעשה העול ויתפאר בו, והיה יותר טוב שיבוש ויכלם ממעשהו ואחרי ששפך את דמם יכסם בעפר ויאמר לא פעלתי און. והנה קרא דמי אבנר ועמשא דמי מלחמה, לפי שהיו הם הדמים שהיה ראוי שישפכו במלחמה ולא בשלום. ואולי קראם דמי מלחמה על דרך סגיא נהור, לפי שהרגם, ועל זה הדרך קרא משה אדוננו לדור המדבר (דברים ב׳ י״ד) אנשי המלחמה, לפי שהיו רכי הלבב ופחדו ממלחמת הארץ. ואפשר לפרש אשר עשה לי, על העבודה אשר עבד יואב את דוד כל ימיו, ואמר שעם כל זה יזכור מה שעשה לשני שרי צבאות ישראל וגומר, שמכריע את כל מעשיו הטובים אשר עשה.
וגם אתה ידעת – רצה לומר: כמו שיודע אני, כמו כן אתה ידעת, ואין מהצורך לספר לך פרטי הדברים.
אשר עשה לי – וחוזר ומפרש שזהו אשר עשה לשני שרי וגו׳, כי על כי הם באו בהבטחת דוד והלכו בשליחותו ועם כל זאת הרגם יואב, יחשב אם כן לדוד לכלימה בזה.
לשני שרי צבאות – כי גם עמשא היה שר צבא לאבשלום, אף בדעת דוד היה להעמידו תחת יואב.
דמי מלחמה – הדם הראוי לשפוך באנשי מלחמתי, שפך הוא באנשי שלומי.
ויתן דמי מלחמה – הדם הראוי לשפוך במלחמה בגבורה מפורסמת, שפך באנשי שלומי בערמתו.
בחגורתו וגו׳ – רצה לומר: במה שחגר חרבו מצומדת במתניו לרחבו, בכדי שתהא נוחה ליפול בשחיה מועטת, וכשיצא מול עמשא שחה מעט לתקן מנעלו, ונפלה החרב מתערה, והגביה בידו והכהו נפש ועמשא לא נשמר, על כי ראה אשר מעצמה נפלה מתערה.
(ה-ו) השאלות:
מדוע צוהו להרוג את יואב אחר שלא הרגו בעצמו, מפני שלא היתה שם התראה ושירא מפניו, ואיך נתן מכשול לפני בנו הנער ורך, ומדוע פה אמר ולא תורד שיבתו בשלום שאול, ואיך עבר על השבועה שנשבע להחיותו, ומה לי אם הרגו על ידי שליח בחייו או אחר מותו, ומהו וגם אתה ידעת, מלת וגם מיותר.
וגם אתה ידעת – מלת וגם נמשך אל ועשית כחכמתך – אחר שצוהו בל יסור מתורת משה, ולא יסמוך על חכמתו ושקול דעתו, אמר שבכ״ז יש ענינים שניתן לו הכח לעשות כחכמתו, ולא כמשפטי התורה, והם דיני המלך שמשונים מדיני התורה, שהמלך הורג בלא התראה והורג רבים ביום אחד כשהוא צורך שעה, הגם שאינו כמשפט התורה, נתן כח זה אליו לגדור גדר ולעמוד בפרץ, ובזה יעשה כפי חכמתו לבד, וגם ענין יואב היה מעין זה, כי בדין תורה לא היה חייב מיתה כי לא היה שם התראה, וצוה להרגו מדין המלכות, ולכן הגם שלא הרגו בחייו שראה שאז היה צורך שעה להחיותו, כי לא היה אחר ראוי לצבוא צבא, אמר שיעשה כחכמתו לפי צורך זמנו, ועל זה אמר וגם – שעם משפטי התורה תוכל לשפוט גם כחכמתך, ובאר מה שחטא יואב,
א. אתה ידעת את אשר עשה לי – שחטא איזה דבר נגד דוד שהיה בסוד וידעוהו דוד וגם שלמה וחכמינו זכרונם לברכה בארו שהראה האגרת ששלח לו בדבר אוריה, ועל ידי כן פרסם קלון,
ב. אשר עשה לשני שרי צבאות – ובזה הגדיל חטאו בשלשה פנים,
א. ויהרגם
ב. וישם דמי מלחמה בשלום כי שני שרים האלה נלחמו תחלה נגד דוד, אבנר היה אצל איש בושת, ועמשא אצל אבשלום ואז היה יוכל להרגם בדרך מלחמה, אבל הוא הרג שניהם אחר שהשלימו עם דוד, כאילו עדיין עוסקים במלחמה, ודבר כזה הורס ענין המלוכה ונמוסי המדינות להרוג השרים שכורתים עמהם ברית אחר כלות המלחמה, וזה חטא נמוסי ונוגע בכבוד המלכות אחר שנעשה משר צבאו שנדמה שעשאו בפקודת דוד.
ג. ויתן דמי מלחמה בחגורתו אשר במתניו – שלא הרגם פנים אל פנים רק בדרך ערמה, על ידי החגורה שנפל החרב מתוכה ועל ידי שניתק שרוך נעל והטה את עצמו ועמשא לא נשמר, כמו שפרש״י.
אשר עשה לי – בהריגת שני שרי צבאות ישראל, אחר שכרתי בריתי עמהם.
דמי מלחמה – בנקמו נקמת עשאל מאבנר, ובהתפארו כי התנקש בעמשא על שבגד בי וקבל להיות שר צבא לאבשלום.
בחגרתו – לא שלח והמיתם ע״י אחד מנעריו רק הוא בעצמו נגאל בדמם.
וְגַם מצוות ה׳ לטפל במה שאַתָּה1 יָדַעְתָּ אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לִי2 יוֹאָב בֶּן צְרוּיָה שהראה את האיגרת ששלחתי לו בסוד לגבי אוריה3, ואֲשֶׁר עָשָׂה לִשְׁנֵי שָׂרֵי צִבְאוֹת יִשְׂרָאֵל לְאַבְנֵר בֶּן נֵר שר צבא שאול וְלַעֲמָשָׂא בֶן יֶתֶר שהיה שר צבא לאבשלום, ובדעת דוד היה למנותו שר צבא4 תחת יואב5, וַיַּהַרְגֵם וַיָּשֶׂם דְּמֵי מִלְחָמָה – הרגם כאילו היינו במלחמה בְּשָׁלֹם – בעוד היינו בשלום6 וַיִּתֵּן – ושפך הוא7 דְּמֵי – דם הראוי לשפוך בגבורה8 במִלְחָמָה, בעורמה9, את עמשא הרג בַּחֲגֹרָתוֹ – באמצעות חגורתו אֲשֶׁר הניח בְּמָתְנָיו באופן שלא נשמרו ממנה10 וּבְנַעֲלוֹ אֲשֶׁר בְּרַגְלָיו שאת אבנר הרג בערמה כששאלו על חליצת גידמת11:
1. רד״ק.
2. למרות שעשה לשרי צבאות ישראל נחשב שעשה לי מה שעשה להם, רד״ק.
3. רש״י בשם המדרש. ויש מפרשים שהרג את אבשלום, רד״ק.
4. רד״ק.
5. מצודת דוד.
6. ולא היו נשמרים ממנו, רש״י.
7. מצודת דוד.
8. מצודת דוד.
9. ובמקום במלחמה הוא שפך באנשי שלומי, מצודת דוד.
10. רש״י, מצודת דוד. שחגר חרבו מוצמדת על מתניו, שלא כדרך החוגרים, בצאתו לקראת עמשא, ופיה למטה כדי שתפול, וכשנפלה ונטלה, כסבור עמשא שלא נטלה אלא להגביהה מן הארץ, ולא נשמר מהחרב אשר ביד יואב אשר הרגו, רש״י.
11. רש״י. ששאלו יואב לאבנר גידמת היאך חולצת? וכשבא אבנר להראות לו, הרגו יואב, רש״י, מעם לועז.
תרגום יונתןילקוט שמעונירש״יר״י קרארד״קרי״דר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותהכל
 
(ו) וְעָשִׂ֖יתָ כְּחׇכְמָתֶ֑ךָ וְלֹֽא⁠־תוֹרֵ֧ד שֵׂיבָת֛וֹ בְּשָׁלֹ֖ם שְׁאֹֽל׃
Do therefore according to your wisdom, and let not his grey hair go down to the grave in peace.
תרגום יונתןרש״יר״י קרארד״קרלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותעודהכל
וְתַעְבֵּיד כְּחוּכְמָתָךְ וְלָא תָחֵית שִׂיבָתֵיהּ בִּשְׁלָמָא לִשְׁאוֹל.
ולא תורד שיבתו בשלום שאול – אל תניחהו למות מיתת עצמו וליפול בגיהנם.
And do not let his greying head go down to the grave in peace. Do not let him die a natural death [causing him] to fall into Gehinnom.⁠1
1. Dovid had Yoav's ultimate welfare in mind.
ועשית כחכמתך ולא תורד שיבתו בשלום שאול – כשם שלא שמר שלום לאנשים ששילחתיא בשלום גם אתה לא תורד שיבתו בשלום שאול.
א. כן צ״ל. בכ״י קירכהיים (לפי עדות עפנשטיין): ״ששלחתו״.
ועשית כחכמתך – כלומר שלא תהרגנו עד שתמצא עליו עילה, אף על פי שהוא חייב מיתה, כי מלחמות י״י נלחם1 וטובות נמצאו בו, אלא שהרג לאלה שני השרים חנם, לפיכך תעשה כחכמתך שתביאהו לידי עילה והסיבה שיתחייב הריגה.
ולא תורד שיבתו בשלום שאול – שלא תניחנו למות מיתת עצמו, אלא יהרג כמו שהרג.
1. השוו ללשון הפסוק בשמואל א כ״ה:כ״ח.
ולא תורד את שיבתו בשלום שאול – רוצה לומר: עשה כחכמתך באופן שלא תניחנו למות מיתת עצמו כי כבר הגדיל לעשות הרעות הנפלאות האלו ויוסרו שאר אנשים מעשות ככה ויראו ג״כ מלבעוט במלכות.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

ואחרי שספר דוד כל המעשה הזה אשר עשה יואב נגדו, אמר לשלמה בנו ועשית בחכמתך, רוצה לומר אל תתנהג בעצתו ואל תחשוב שהוא חכם חרשים ושהיה שר צבאי ואתה נער ורך ושתצדק בהיותך נמשך אחריו, לא תעשה כן, אבל התחזק והיית לאיש ועשית הדברים כלם כחכמתך ולא כחכמתו, וכדי להשמר ממנו איעצך ויהי אלהים עמך שלא יהיה עמך בשלום, ולהיותו גם שב גם ישיש הרחק מעליו דרכך ולא תשב עמו בשלום אבל תגרשהו, ואז לא ימשול בך כאשר משל בי, ולפי זה לו צוה דוד את שלמה שיהרגהו כי אם שלא ישב עמו בשלום, וגם זה לא צוה עליו להענישו כי אם לתת עצה לשלמה שישמר ממנו, והותרה עם זה השאלה החמשית:
והנוצרים1 פירשו שאולה הנזכר בכאן על הגיהנום ועולם העונש הנפשיי, ואמרו שצוה לשלמה שיהרוג את יואב ויענש על חטאיו אשר עשה בזה העולם, באופן שלהיותו נענש בעולם הזה לא יענש בעולם הבא, וזהו ולא תורד שיבתו בסבת השלום אשר לו בכאן לשאול תחתית, ומה שזכרתי אני הוא הנכון:
1. השוו פירוש דומה ברש״י.
כחכמתך – לפי חכמתך תמצא לו עילה.
ולא תורד שיבתו – רצה לומר: עם שהוא איש שיבה, לא תהדר פניו, וראה שלא ירד לקבר בשלום במיתת עצמו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

ולכן ועשית כחכמתך אשר תראה שהוא צורך שעה להענישו באופן שלא תורד שיבתו בשלום שאול – לא פקד להרגו דוקא, רק שלא ירד שאול בשלום, כי יענישנו באיזה אופן שיראה בחכמתו.
ולא תורד שיבתו – לא תשיב לו גמולו מיד אחר מיתתי שלא יאמרו עלי שהעלמתי עיני בו מיראתי אותו, רק התאנה לו ותהרגהו; ושלמה לא עשה כן ביואב (כמו שעשה בשמעי בן גרא) רק אמר בפומבי לבניהו שסבת הריגת יואב איננה לפי שעזר אחרי אדניה, רק מפני שהמית אבנר ועמשא.
וְעָשִׂיתָ – תמצא לו עילה1 להענישו2 או להורגו3 כְּחָכְמָתֶךָ – לפי חכמתך4 וְלֹא תוֹרֵד – ולא תניחהו על אף5 שֵׂיבָתוֹ למות מיתת עצמו6 בְּשָׁלֹם וליפול בשְׁאֹל גהינם7, אלא יהרג כמו שהרג8 וכך יפחדו העם מלבעוט במלכות9: ס
1. מצודת דוד.
2. מלבי״ם.
3. רד״ק.
4. מצודת דוד, ולא תהרגהו עד שתמצא עליו לפי חכמתך עילה, לפי שטובות נמצאו בו, רד״ק.
5. מצודת דוד.
6. מצודת דוד.
7. רש״י.
8. רד״ק.
9. רלב״ג.
תרגום יונתןרש״יר״י קרארד״קרלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותהכל
 
(ז) וְלִבְנֵ֨י בַרְזִלַּ֤י הַגִּלְעָדִי֙ תַּֽעֲשֶׂה⁠־חֶ֔סֶד וְהָי֖וּ בְּאֹכְלֵ֣י שֻׁלְחָנֶ֑ךָ כִּי⁠־כֵן֙ קָרְב֣וּ אֵלַ֔י בְּבׇרְחִ֕י מִפְּנֵ֖י אַבְשָׁל֥וֹם אָחִֽיךָ׃
But show kindness to the sons of Barzillai the Gileadite, and let them be of those that eat at your table; for they drew near to me when I fled from Absalom your brother.
תרגום יונתןילקוט שמעוניר״י קרארד״קרלב״ג תועלותאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותעודהכל
וְלִבְנֵי בַרְזִילַי גִלְעָדָאָה תַּעְבֵּיד טִיבוּ וִיהוֹן בְּאוֹכְלֵי פָתוֹרָךְ אֲרֵי אִינוּן סַפִיקוּ צָרְכַי בְּמֶעֶרְקִי מִן קֳדָם אַבְשָׁלוֹם אֲחוּךְ.
ולבני ברזילי הגלעדי תעשה חסד – א״ר יודן חמשה פעמים כתיב (ולבני) ברזילי הגלעדי כנגד חמשה חומשי תורה ללמדך שכל מי שמאכיל פרוסה לצדיק כאלו קיים חמשה ספרי תורה. א״ר אלעזר כמה דיות משתפכות וכמה קולמוסין משתברין כדי לכתוב בני חת עשרה פעמים כנגד עשרת הדברות לומר לך כל מי שהוא מברר מקחו של צדיק כאלו מקיים עשרת הדברות.
כי כן קרבו אלי – פתר׳: הקריבו דורון אלי כשם שהוא אומר בס׳ שמואל: ודבש וחמאה וצאן ושפות בקר הגישו לדוד (שמואל ב י״ז:כ״ט).
כי כן קרבו אלי – בזה הדרך קרבו אלי במאכל ובמשתה, כמו שכתוב: משכב וספות וחטים ושעורים (שמואל ב י״ז:כ״ח) הגישו לדוד, וכתוב: והוא כלכל את המלך בשבתו במחנים (שמואל ב י״ט:ל״ג), וכן תרגום יונתן: אינון ספיקו צרכי.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

וסותר למה שצוה על יואב צוהו על בני ברזלי הגלעדי שיעשה עמהם חסד ויבטח בהם ויהיו באכלי שלחנו כדי לכבדם, כי כן קרבו אליו בברחו מפני אבשלום בנו.
ואמר כן קרבו אלי, ר״ל בזה האופן עצמו קרבו אלי שהייתי אוכל על שלחן אביהם הזקן ובמה שהקריבו לפניו מאכל ומשתה, כמו שכתוב (שמואל ב י״ז כ״א) משכב וספות וחטים ושעורים, ואם כן צוה שיבטח בהם ויקרבם אליו, כי הם הראויים לאהבתו, אחרי שבעת הצורך עשו עמו ברכה כדרך האוהבים האמתים ולא כיואב:
קרבו אלי – קרבו אותי.
כי כן – רצה לומר: בזה הדבר עצמו קרבו אותי לאכול על שולחן אביהם. וכאומר עוד תעשה עמהם חסד זולת מה שיהיו באוכלי שולחנך, כי זהו תשלום גמול, ולא לחסד יקרא.
ולבני ברזלי וכו׳ כי כן קרבו אלי – רצה לומר זה יהיה מדה כנגד מדה, כי כן קרבו בשולחנם, לכן יאכלו על שולחנך, והיתה הקורבה בברחי מפני אבשלום, שאז לא היו מצפים לתשלום גמול.
תעשה חסד וגו׳ – כבר גמל דוד לכמהם בן ברזלי על כל הטובה שעשה אביו עמו, וכאן הוא מצוה לשלמה שיוסיף לעשות יותר מן הראוי עד שיתכן לומר שעושה עמו חסד, וידבר את בני ברזלי טובות ויקרבם לשולחנו כשם שהם ואביהם דברו את דוד טובות והעניקוהו מזונות בברחו.
וְלִבְנֵי בַרְזִלַּי הַגִּלְעָדִי תַּעֲשֶׂה חֶסֶד, ובנוסף1 וְהָיוּ – יהיו מידה כנגד מידה2 בְּאֹכְלֵי שֻׁלְחָנֶךָ כִּי כֵן בזה הדבר3 קָרְבוּ אֵלַי – קִרְבוּ אותי4 במאכל ומשתה5 בְּבָרְחִי מִפְּנֵי אַבְשָׁלוֹם אָחִיךָ ולא ציפו לגמול6:
1. מצודת דוד.
2. מלבי״ם.
3. מצודת דוד.
4. מצודת ציון.
5. רד״ק.
6. מלבי״ם.
תרגום יונתןילקוט שמעוניר״י קרארד״קרלב״ג תועלותאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותהכל
 
(ח) וְהִנֵּ֣ה עִ֠מְּךָ֠ שִֽׁמְעִ֨י בֶן⁠־גֵּרָ֥א בֶֽן⁠־הַיְמִינִי֮ מִבַּחֻרִים֒ וְה֤וּא קִֽלְלַ֙נִי֙ קְלָלָ֣ה נִמְרֶ֔צֶת בְּי֖וֹם לֶכְתִּ֣י מַחֲנָ֑יִם וְהֽוּא⁠־יָרַ֤ד לִקְרָאתִי֙ הַיַּרְדֵּ֔ן וָאֶשָּׁ֨בַֽע ל֤וֹ בַֽיהֹוָה֙י״י֙ לֵאמֹ֔ר אִם⁠־אֲמִֽיתְךָ֖ בֶּחָֽרֶב׃
And, behold, there is with you Shimei the son of Gera, the Benjamite, of Bahurim, who cursed me with a grievous curse on the day when I went to Mahanaim; but he came down to meet me at the Jordan, and I swore to him by Hashem, saying, 'I will not kill you with the sword.'
תרגום יונתןילקוט שמעונירש״יר״י קרארד״קרי״דרלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותעודהכל
וְהָא עִמָךְ שִׁמְעִי בַר גֵרָא בַּר מִשֵׁבֶט בִּנְיָמִין מֵעוּלֵימַת וְהוּא לְוָטַנִי לְוָטָן מְרִירַן בְּיוֹמָא דַאֲזַלִית לְמַחֲנָיִם וְהוּא נְחַת לָקֳדָמוּתִי לְיַרְדְנָא וְקַיְמִית לֵיהּ בְּמֵימְרָא דַייָ לְמֵימָר דְלָא אֶקְטְלִינָךְ בְּחַרְבָּא.
והוא קללני קללה נמרצת – א״ר אחא בר יעקב נואף הוא. מואבי הוא. רוצח הוא. צורר הוא. תועבה הוא.
קללה נמרצת – מפורשת. כמו: מה ימריצך (איוב ט״ז:ג׳), ומה נמרצו (איוב ו׳:כ״ה) כמו: מה נמלצו (תהלים קי״ט:ק״ג).
An explicit curse. [נמרצת1 means] concise, as in, "what will bring clarity [ימריצך] to you,⁠"2 [and as in,] "and how clear [נמרצו are right words],⁠"3 the same as an interpretation [נמלצו]⁠4.
1. נמרצת is an acronym for the five ways that Shim'i cursed Dovid. He called Dovid an adulterer [=נואף], a Moavi [=מואבי], murderer [=רוצח], oppressor [=צורר], and an abomination [=תועבה]. See Bavli Shabbos 105a.
2. Iyyov 16:3.
3. Ibid. 6:25.
4. נמלצו is the equivalent of נמרצו because the 'ר' and the 'ל' are interchangeable.
והנה עמך שמעי – עמך יהיה תמיד שיהיה מצוי תמיד אצלך כדי שתהא יכול למצוא לו עלילה.
קללה נמרצת – קללה חזקה כמו מה נמרצו אמרי יושר (איוב ו׳:כ״ה) שפת׳: מה נאמצו אמרי יושר.
והנה עמך – כלומר אף על פי שהוא משבט בנימן, עמך וברשותך הוא להביאו לידי מיתה.
או פירוש והנה עמך – בירושלים, כדי שתוכל למצוא לו עילה וסיבה להמיתו.
ובדרש: כי רבו היה והיה מלמדו, וזהו טעם: עמך.
קללני – בזה אותי בדברים ובמעשה.
נמרצת – חזקה, שאמר לו: איש הדמים ואיש הבליעל (שמואל ב ט״ז:ז׳), ועפר בעפר (שמואל ב ט״ז:י״ג), כמו: מה נמרצו אמרי יושר (איוב ו׳:כ״ה).
ויש דרש שהוא נוטריקון.
ירד לקראתי – שאמחול לו, ונשבעתי לו שלא אמיתנו. אף על פי שנשבעתי לו שלא אמיתנו, חייב מיתה הוא, ולשמור שבועתי לא תמיתנו עד שתמצא לו עלה ועון, וסבב אתה הדבר שיבא לידי עון שיהיה לך דין עליו כדי להמיתו, כי איש חכם אתה (מלכים א ב׳:ט׳) ותדע למצוא לו עילה.
קללה נמרצת – פירוש: מבוארת, כמו מה נמרצו אמרי יושר.
והנה עמך שמעי בן גרא – אמר זה כי הוא היה עמו בהמשחו כאמרו ושמעי ורעי הגבורים אשר לדוד לא היו עם אדניהו וידמה ג״כ שנשאר עמו לעבודתו כי היה יושב בירושלם כמו שתמצא שנזכר במה שאחר זה.
והוא קללני קללה נמרצת – חזק׳ וקשה וזה מבואר מדבריו לו בעת ברחו מפני אבשלום.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

והנה עמך שמעי בן גרא וגומר. גם זה מכלל הצוואה, וענינו אצלי כי למה שראה דוד שהיה שלמה בנו אוהב לשמעי בן גרא והיה הולך עמו ויועצו והיה נוטה אחריו, לפי שהוא לא נטה אחרי אדוניהו, כמו שאמר ושמעי ורעי והגבורים אשר לדוד לא היו אחרי אדוניהו, חשש שמא יהיה שלמה נמשך אחרי עצתו ויהיה נוטה מאד אחריו וישימהו על ביתו, כמו שיקרה לנערים שימשכו אחרי מי שיסביר להם פנים, ולפי ששלמה לא היה מכיר את שמעי כפי מדותיו ולא היה יודע רוע תכונותיו, פחד דוד אביו אולי שמעי ירע אל שלמה בבטחו בו, ולזה צוהו עליו לא להענישו על מה שקללו כי אם להזהיר את שלמה שלא יטה אחריו, וזהו שאמר והנה עמך שמעי בן גרא וגומר, ר״ל הנה ראיתי אוהב ויועץ אותך שמעי בן גרא, וכמאמרם ז״ל (ברכות ח׳ ע״א) שהיה מלמדו תורה, אבל ידעתי בני ידעתי שאין ראוי לך שתבטח בו ואל תתחר במרעים, כי אני ידעתיו שעם היותו עמי בימים הראשו׳ בשלום ובמישור הוא קללני קללה נמרצת, ר״ל חזקה, והוא מגזרת (איוב ו׳ כ״ה) מה נמרצו אמרי יושר, וחז״ל (שבת ק״ה ע״א) דרשו בו נוטריקון ״נואף ״מואבי ״רשע ״צורר ״תועבה.
ואמר שהיה זה ביום לכתו מחנים, והוא כאשר יצא דוד בורח מפני אבשלום שיצא שמעי לקראתו וקללו (שמואל ב י״ו כ״ז) צא צא איש הדמים וגו׳ כמו שנזכר שם, וזכר שמלבד הפחיתות הזה הנה עוד עשה לו עלבון אחר גדול, והוא שירד לקראתו הירדן להכריחו שימחול לו על מה שקללו, וכמו שאמר לו שם (שם י״ט כ״א) והנה באתי היום ראשון לכל בית יוסף, ר״ל שאם לא ימחול לו יעשה שלא ישובו ישראל אליו וכמו שפירשתי שם, וא״כ מפחד דבריו על צד ההכרח כפי צורך השעה נשבע לו בה׳ אם ימתהו בחרב, ובזה התנצל דוד משלמה בנו למה לא הענישו על קללתו ואמר שהיה זה מפאת ההכרח. והיה תכלית הספור הזה לא להוליד ממנו ששלמה יהרוג עתה את שמעי על אותה קללה שקללו, כי אם ליעצו ולהזהירו שלא יבטח בו ולא יתחבר אליו, ובמה שאמר והנה עמך וגומר, ואמר והוא ירד לקראתי וגומר. רמז לו שני דברים, האחד שלא ילך עמו ולא יהיה בחברתו, והשני שלא יתן לו רשות להלוך מזן אל זן, כי עם היותו עתה עמו באהבה רבה הנה בעת הצורך ירע וירשיע עמו מאד, וכמו שאמר על כיוצא בזה בספר תהלים (תהלים ק״א ז׳) לא ישב בקרב ביתי עושה רמיה דובר שקרים לא יכון לנגד עיני:
קללני – מלשון קלות ובזיון.
נמרצת – חזקה, כמו: וחבל נמרץ (מיכה ב׳:י׳).
עמך – ורצה לומר: אוהבך היושב עמך בתמידות ורבותינו ז״ל אמרו שהיה מלמדו תורה.
ביום לכתי מחנים – כי כשברח מפני אבשלום, הלך עד מחנים, וישב בה עד חזרתו לירושלים.
והוא ירד – לפייס אותי, ונשבעתי לו אז לבל אמיתו, ולזה לא אוכל בעצמי לקחת נקמתי ממנו.
והנה עמך פי׳ מהרי״א שא״ל הנה שמעי עמך מאנשי עצתך כי היה רבו של שלמה, (וגם מ״ש (א ח) ושמעי ורעי לא היו עם אדוניהו הוא שמעי בן גרא) דע שראוי שתרחיקהו כי איש רע מעללים הוא,
א. שקללני
ב. שירד לקראתי הירדן ובזה הכריחני להשבע לו כמ״ש ואני באתי היום ראשון לכל בית יוסף, שבזה די עזות וקצף.
והנה עמך – שד״ל תרגם הנה נודע לך, ויש לפרש הנו בידך ואצלך, שלעת עתה איננו יושב עוד בבחורים כי אם בירושלים.
נמרצת – שרש ערץ מקורו רץ, היות מהיר או נמהר לפעולתו או בדבורו, ומתיבת רץ יוצאת לפ״ד גם תיבת לץ שתרגמה שד״ל בחכמתו leichtsinnig übereilt, sventato; וגם שרש מלץ (מה נמלצו לחכי, תהלים קי״ט) מקור רוץ, שדבר מתוק אדם רץ ובולעו כבכורה בטרם קיץ אשר יראה הרואה אותה בעודה בכפו יבלענה (ישעיהו כ״ח:ד׳); א״כ קללה נמרצת, נמהרת בלי שום לב על מוצא פיו, מה ימריצך כי תענה (איוב ט״ז:ג׳) מה ימתק לך, מה הנאה לך בזה, מה נמרצו אמרי יושר (שם ו׳:כ״ה) מה מתקו, ותוספת המ״ם בראש התיבה איננה דבר זר כי מצאנוה נוספת לפני הבינוני וגם היא מאותיות האמ״נתיו הנוספות על הפעל לעשות ממנו שם כמו מקום מלון מרום מן שרש קום לון רום, ומצאנו מאן מן אן ואין, מחץ מן חץ וחצי, מלט מן לט או לאט, מסס מן סס, ומליץ (ומליציך פשעו בי, ישעיה מ״ג:כ״ז) הוא המעריך וממתיק הדבר אל אוזן שומעו.
והוא ירד וגו׳ – ושאל ממני מחילה, ובאותה שעה בהמית לבי נשבעתי לו שלא להמיתו, וידעתי בו שאיש רע לבב הוא ויהיה לשטן לך כאשר תמצא ידו; ויפה מעירנו החכם פֿיליפפזאן שאין לכחד שצואת שכיב מרע זו שמצוה דוד לבנו קשה; ואמת הוא שיואב ושמעי בני מות היו, רק אחר שמצאנו דוד (מגורש ונרדף) מונע אנשיו פעמים מהרוג את שאול רודפו יש לתמוה איך שנו הצרות את לבו והקשוהו עד שקרוב למיתתו צוה כאלה; כלל היוצא לנו מזה הוא שהנביאים כותבי ספרי הקודש לא החניפו לשום אדם וגלו מעשיו דבריו ומחשבותיו כאשר המה, וגדולי ישראל אף הם היו אנשים ולא מלאכי השרת, ואם באחת או שתים נטו מן הדרך הישרה לא נשכח עם זה מרבית מעשיהם הטובים, וכבודם עם כ״ז במקומו מונח, יותר מזה נגיל ונשמח בהגיד לנו לבנו שלא טוב פעלו, כי מזה נכרת יותר טהרת דתנו ונועם דרכיו בצוותה עלינו לעשות להפך ממה שעשו הם.
וְהִנֵּה מי שהיה עִמְּךָ בירושלים1 בהימשח אותך למלך2 אוהבך3 ורבך4 שִׁמְעִי בֶן גֵּרָא בֶן הַיְמִינִי מִמקום הנקרא בַּחֻרִים, וְהוּא קִלְלַנִי קְלָלָה נִמְרֶצֶת – מפורשת5 חזקה6 וקשה7 בְּיוֹם לֶכְתִּי מַחֲנָיִם, וְהוּא יָרַד לִקְרָאתִי הַיַּרְדֵּן שאמחל לו8 וָאֶשָּׁבַע לוֹ בַיהוָה לֵאמֹר אִם – שלא אֲמִיתְךָ בֶּחָרֶב:
1. רד״ק.
2. רלב״ג.
3. מצודת דוד.
4. רד״ק.
5. רש״י.
6. רד״ק, מצודת ציון.
7. רלב״ג. ובמדרש, קללה נמרצת נוטריקון נואף הוא, מואבי הוא, רוצח הוא, צורר הוא, תועבה הוא, שבת קה.
8. רד״ק.
תרגום יונתןילקוט שמעונירש״יר״י קרארד״קרי״דרלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותהכל
 
(ט) וְעַתָּה֙ אַל⁠־תְּנַקֵּ֔הוּ כִּ֛י אִ֥ישׁ חָכָ֖ם אָ֑תָּה וְיָֽדַעְתָּ֙ אֵ֣ת אֲשֶׁ֣ר תַּֽעֲשֶׂה⁠־לּ֔וֹ וְהוֹרַדְתָּ֧ אֶת⁠־שֵׂיבָת֛וֹ בְּדָ֖ם שְׁאֽוֹל׃
Now, do not hold him guiltless, for you are a wise man and you will know what you ought to do to him; and you shall bring his grey hairs down to the grave with blood.⁠"
תרגום יונתןרש״יר״י קרארלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותעודהכל
וּכְעַן לָא תְזַכִּינֵיהּ אֲרֵי גְבַר חַכִּים אַתְּ וְתִידַע יַת דְתַעְבֵּיד לֵיהּ וְתָחֵית יַת שֵׂיבָתֵיהּ בִּקְטָלָא לִשְׁאוֹל.
כי איש חכם אתה – תן לבך למצוא לו עון מות בשביל דבר אחר, וזהו: וידעת את אשר תעשה לו.
For you are a wise man. Turn your attention to find for him a capital iniquity on account of another matter. This is [what it means by], "You will know how to deal with him.⁠"
כי איש חכם אתה וידעת את אשר תעשה לו – שתהא מוצא לו עלילה ע״י דבר אחר שאם תדין אותו ע״י שקיללני נמצאת מעבירני על השבועה שנשבעתי לו שלא אמיתנו ולפיכך הזכיר לו ואשבע לו בי״י (מלכים א ב׳:ח׳) שמזהירו שלא ימיתנו על אותה קללה שלא לחייב את אביו על השבועה שנשבע לו אלא יוריד את שיבתו בדם שאולה על ידי עילא אחרת.
ועתה אל תנקהו – רוצה לומר: אף על פי שהוא עמך ואין לך עליו דרך ותואנה להרגו ולא על מה שחרף וקלל אותו כי כבר נשבעתי לו שלא אמיתהו והנה תעשה בדרך שלא יהיה נקי מהעונש כי איש חכם אתה ותמצא בזה דרכים יתכן בהם שתוכל להגיע עליו עונש המות באופן שתוריד את שיבתו אל הקבר בשפיכות דמים לא כמות כל האדם.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

ואמנם אמרו ועתה תנקהו, ראוי שיפורש כפי זאת הכוונה, ואם יקרה לך עתה עמו כאשר קרה לי עמו אל תכפר בעד חטאתו כאשר עשיתי אני, אחרי אשר מפאת ההכרח עשיתיו ולא ברצוני ולא כפי הדין, אבל אתה אל תנקהו אם יחטא לך כאשר חטא לי, כי איש חכם אתה וידעת את אשר תעשה לו אם יחטא לך, באופן שאז תוריד שיבתו בדם שאולה, ר״ל עם היותו ישיש לא תהדר פני זקן כמוהו ולא תחמול עליו, אבל הורד שיבתו בדם לקבר. או יהיה פירוש כי איש חכם אתה ולא תצטרך ללמודו ולחכמת תורתו אשר בפיו. הנה אם כן לא צוה דוד לשלמה שיהרוג עתה את שמעי על מה שקללו בעבר, והותרה עם זה השאלה הששית: והנה נטיתי מדרכי המפרשים כלם בצואת דוד על יואב ושמעי מפאת הספקות אשר העירותי בשאלתו חמשית וששית מזאת הפרשה, ולמה שאעיר עוד בפרשה השנית כמו שאוכיח שם. ואמנם לדעתם שיאמרו שצוה דוד להרוג את שמעי, נראה לפי לפרש ועתה אל תנקהו מלשון (ישעיה ג׳ כ״ו) ונקתה לארץ תשב, שהוא לשון כריתה, יצוה אותו שלא ימיתהו עתה כי חכם הוא וידע לבקש תואנה באופן שאחרי כן יהרגהו על פי הדין, ויהיה הצווי הזה כדי שלא יעבור דוד על שבועתו, אבל מה שכתבתי ראשונה הוא היותר מתישב להנצל מהספקות. וראוי שתדע שעזרא בדברי הימים לא ספר דבר מהצואה הזאת ולא מהריגת אדוניהו ויואב ושמעי וגרוש אביתר, לפי שכמו שכתבתי בהקדמת ספר שמואל היה כוונת עזרא לספר בשבחיהם של דוד ושלמה כפי כוונת ספרו, ולכן לא זכר דבר מזה לפי שנדמה לו שלא היה בזה פעל מעלה:
ועתה – הואיל ואתה תמלוך תחתי, אל תנקה אותו מהעון הזה, מבלי לשלם לו גמול הראוי.
כי איש חכם אתה – ותוכל למצוא העילה, את אשר תעשה לו.
שיבתו – רצה לומר: אל תחוש להדרו בעבור שיבתו.
בדם שאול – רצה לומר: לא תניחו למות על מטתו, כי אם ישפך דמו בחרב.
ועתה רצה לומר אני נשבעתי ומחלתי לו ועתה אם יחטא לך אל תנקהו, כי איש חכם אתה וידעת את אשר תעשה לו לנסותו אם פי מלך ישמור כראוי ואם רעה תמצא בו והורדת את שיבתו בדם שאול – ואל תמחול לו.
בדם – בשפוך דמו.
וְעַתָּה אם יחטא לך1, אף על פי שהוא עמך2 אַל תְּנַקֵּהוּ כִּי אִישׁ חָכָם אָתָּה וְיָדַעְתָּ אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה לּוֹ למצוא לו עוון מוות בשביל דבר אחר3, ועל אף שיבתו4 אל תמחל לו5 וְהוֹרַדְתָּ – ותוריד אֶת שֵׂיבָתוֹ בְּדָם החרב6 לִשְׁאוֹל – לקבר7:
1. מלבי״ם.
2. רלב״ג.
3. רש״י.
4. מלבי״ם.
5. מצודת דוד.
6. מצודת דוד.
7. רלב״ג.
תרגום יונתןרש״יר״י קרארלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותהכל
 
(י) וַיִּשְׁכַּ֥ב דָּוִ֖ד עִם⁠־אֲבֹתָ֑יו וַיִּקָּבֵ֖ר בְּעִ֥יר דָּוִֽד׃
And David slept with his fathers and was buried in the city of David.
תרגום יונתןרד״קרלב״גאברבנאלמצודת דודהואיל משהמקראות שלובותעודהכל
וּשְׁכִיב דָוִד עִם אֲבָהָתוֹהִי וְאִתְקְבַר בְּקַרְתָּא דְדָוִד.
בעיר דוד – היא ציון.
וישכב דוד אם אבותיו – מגיד שאבותיו היו צדיקים וישרים כמוהו.
ויקבר בעיר דוד – היא ציון.
וישכב דוד עם אבותיו וגומר. זכר הכתוב שמיד אחר הצוואה (עוד מילתא בפומיה דדוד) מת ונקבר בעירו אשר לכד שהוא ציון, והוא על דרך מה שאמרה תורה (בראשית מ״ט ל״ג) ויכל יעקב לצוות את בניו ויאסוף רגליו אל המטה ויגוע ויאסף אל עמיו. והשכיבה עם האבות אצל המפרשים נאמרה על המיתה. והנראה אלי שלא אמר כאן וישכב דוד עם אבותיו להודיע מיתתו, כי אם להעיר על שנחה נפשו והיה חלקו בעולם הנשמות עם אבותיו שהיו צדיקים וטובים, ואמר שלא קרה לו מה שקרה לשאול שאחרי מותו נקבר עם אבותיו, לפי שנמחה מלכותו ונשאר הדיוט כמוהם, וכמו שכתבתי בסוף ספר שמואל, אבל דוד מאשר היה יתד המלכים ופנתם, לא נקבר בבית לחם עם אבותיו שהיו רועי צאן ונקבר בעירו ציון, כי שמה ישבו כסאות למשפט כסאות לבית דוד, ולכן הודיענו הכתוב בכאן שעם היות ששכב דוד עם אבותיו במנוחת הנפשות כאמרו (איוב ג׳ י״ח) קטן וגדול שם הוא, הנה קבורת גופו לא היה עם גופיהם, כי הוא נקבר בעיר דוד והם נקברו בבית לחם, והיה אם כן נפשו דבק עם נפשם, וגופו נפרד מגופם. וכבר פירשתי אני כדומה לזה ביעקב, שאמר אל יוסף בנו (בראשית מ״ז כ״ט) אל נא תקברני במצרים ושכבתי עם אבותי ונשאתני ממצרים וקברתני בקבורתם וגומר, ואין נא שם לשון בקשה כי אם לשון עתה, יאמר יעקב אל יוסף לא תקברני עתה במצרים לחשבך שבזמן הגאולה תעלו עצמותי מזה אתכם, ואמר זה מנבא על מה שהיה כן הענין ביוסף עצמו, וצוה שלא יהיה הענין כן בגופו, וזהו אל נא תקברני במצרים, ר״ל לא תקברני עתה במצרים אחרי מותי, כי מאחר שאני אשכב עם אבותי, כלומר בעולם הנשמות שתהיה נפשי עם נפשותיהם ואהיה במחיצתם, ראוי הוא אם כן שהגוף עתה ישכב מיד עם גופם, וזהו ונשאתני ממצרים וקברתני בקבורתם, בענין שיהיה גופו עם גופם כמו שנפשו תהיה עם נפשותיהם. הנה אם כן השכיבה עם האבות נאמר׳ על דבוק הנשמות והקבורה נאמרה על הגוף, ולכן זכר כאן בדוד שלא שכב׳ נפשו כמו ששכב גופו, כי היא שכבה עם אבותיו במחיצתם וגופו נפרד מהם ונקבר בציון שהיה עיר דוד. וכבר ספר יוסף ן׳ גוריון בספרים הקדמוניים שכתב לרומיי״ם, כי דוד המלך ע״ה צוה לעשות במקום קבורתו מחבוא גדול וטמן בו ממון הרבה בשיעור מופלג, ובנה עליו בנין בחכמה רבה באופן שלא יוכלו להוציאו משם אלא היודע צורת המלאכה, וכשבא אנט״יוכוס על ירושלם בזמן הבית השני הוציאו משם היהודים ממון רב לתת לו כדי שיעלה מעליהם, וכן המלך הורדוס הוציא משם ככרי זהב לצורך בנין הבית אשר בנה ליי׳ וכאשר ארכו הימים ומתו היודעים צורת הבנין ותכונתו לא יוכלו להוציא משם ממון עוד:
בעיר דוד – היא ציון.
וישכב וגו׳ – לא נקבר עם אבותיו, והמליצה רמז להשארת הנפש, אברבנאל.
וַיִּשְׁכַּב דָּוִד ונשמתו שכנה1 עִם אֲבֹתָיו שהיו צדיקים כמוהו2 וַיִּקָּבֵר בְּעִיר דָּוִד היא ציון3: פ
1. אברבנאל, מעם לועז.
2. רלב״ג.
3. רלב״ג, מצודת דוד.
תרגום יונתןרד״קרלב״גאברבנאלמצודת דודהואיל משהמקראות שלובותהכל
 
(יא) וְהַיָּמִ֗ים אֲשֶׁ֨ר מָלַ֤ךְ דָּוִד֙ עַל⁠־יִשְׂרָאֵ֔ל אַרְבָּעִ֖ים שָׁנָ֑ה בְּחֶבְר֤וֹן מָלַךְ֙ שֶׁ֣בַע שָׁנִ֔ים וּבִירוּשָׁלַ֣͏ִם מָלַ֔ךְ שְׁלֹשִׁ֥ים וְשָׁלֹ֖שׁ שָׁנִֽים׃
And the days that David reigned over Israel were forty years: he reigned seven years in Hebron, and he reigned thirty-three years in Jerusalem.
מקבילות במקראתרגום יונתןילקוט שמעוניאברבנאלמצודת דודמלבי״םמקראות שלובותעודהכל
וְיוֹמַיָא דִי מְלַךְ דָוִד עַל יִשְׂרָאֵל אַרְבְּעִין שְׁנִין בְּחֶבְרוֹן מְלַךְ שְׁבַע שְׁנִין וּבִירוּשָׁלֵם מְלַךְ תְּלָתִין וּתְלַת שְׁנִין.
והימים אשר מלך דוד – (כתוב ברמז קמ״ו).
עוד זכר הימים אשר מלך דוד על ישראל שהיו כלם ארבעים שנה, כי בחברון מלך על יהודה לבד שבע שנים, ובירושלם מלך על כל ישראל ויהודה שלשים ושלש שנים, ועם היות שכבר נזכר בספר שמואל השנים האלה אשר מלך דוד, הנה היה זה שם בתחלת מלכותו, וכאן זכרו בסוף ימיו, ועל הדרך הזה נשנו השנים בכתוב פעמים הרבה, והנה שם נאמר (שמואל ב ה׳ ד׳ ה׳) בן שלשים שנה דוד במלכו וארבעים שנה מלך, בחברון מלך על יהודה שבע שנים וששה חדשים, ובירושלים מלך שלשים ושלש שנה על כל ישראל ויהודה, ולא נזכרו אם כן בכאן הששה חדשים שזכר עוד שם, אבל היה זה לפי שהכתוב לא ימנה כי אם השלמים, וכאמרם ז״ל (מדר׳ שמואל פרש׳ כ״ז) חשבון גדול בולע את המועט: ובמסכת ברכות [א״ה לא תמצא זה במסכת ברכות אבל במדרש שמואל פ׳ כ״ז ובירושלמי דר״ה כ״ו ע״ב תמצאנו] אמרו אותם ששה חדשים שהיה דוד בורח מפני אבשלום לא עלו מן המנין. ובדרש (סנהדרין ק״ז ע״ב) אמרו שאותם ששה חדשים נצטרע על עון בת שבע ואוריה ולכן לא נמנן כאן בתוך שנותיו, אבל זה רחוק הוא ולא נגזר עליו כן:
שבע שנים – ובשמואל ב׳ (שמואל ב ב׳:י״א) נאמר גם ששה חדשים, ולא חש למנותם כאן, על כי היה נרדף מאבשלום ששה חדשים למולם.
והימים כבר נזכר בס׳ שמואל ושינה זה פה כי גם שלמה מלך כזמן הזה, וזה נכלל במ״ש ושלמה ישב על כסא דוד אביו – רק דוד מלך תחלה שבע שנים בחברון מלכות בלתי כוללת ושלמה ותכון מלכותו מאד תיכף במלכו.
וְהַיָּמִים אֲשֶׁר מָלַךְ דָּוִד עַל יִשְׂרָאֵל היו בסה״כ כאַרְבָּעִים שָׁנָה, מתוכם בְּחֶבְרוֹן מָלַךְ כשֶׁבַע שָׁנִים1 וּבִירוּשָׁלִַם מָלַךְ על כל ישראל שְׁלֹשִׁים וְשָׁלֹשׁ שָׁנִים:
1. צוין במקרא שבע במקום שבע וחצי כמו שמופיע בשמואל ב (ב, יא) שכן היה שישה חודשים מצורע על עוון בת שבע, (סנהדרין קז:), וי״א שלא חש למנותם על כי היה נרדף מאבשלום בנו שישה חודשים למולם, מצודת דוד.
מקבילות במקראתרגום יונתןילקוט שמעוניאברבנאלמצודת דודמלבי״םמקראות שלובותהכל
 
(יב) וּשְׁלֹמֹ֕ה יָשַׁ֕ב עַל⁠־כִּסֵּ֖א דָּוִ֣ד אָבִ֑יו וַתִּכֹּ֥ן מַלְכֻת֖וֹ מְאֹֽד׃
And Solomon sat upon the throne of David his father; and his kingdom was established firmly.
תרגום יונתןרש״יר״י קרארד״קרלב״גאברבנאלמצודת דודהואיל משהמקראות שלובותעודהכל
וּשְׁלֹמֹה יָתֵיב עַל כּוּרְסֵי מַלְכוּתָא דְדָוִד אֲבוּהִי וְאִתְקִינַת מַלְכוּתֵיהּ לַחֲדָא.
ותכון מלכותו מאד – אף על העליונים.
And his kingdom was firmly established. [He was] also [ruler] over the heavenly creatures.
ושלמה ישב על כסא דוד אביו ותכון מלכותו מאוד – כאן נתקיימה הבטחתו של הקב״ה שהבטיח את אביו, כי ימלאו ימיך ושכבת את אבותיך והקימותי את זרעך אחריך אשר יצא ממעיך והכינותי את ממלכתו הוא יבנה בית לשמי וכוננתי את כסא ממלכתו עד עולם (שמואל ב ז׳:י״ב-י״ג).
ותכון – אחר שהמית אלה שדמו להיות לו לשטן, כמו שאמר אחרי מות שמעי: והממלכה נכונה ביד שלמה (מלכים א ב׳:מ״ו).
ושלמה ישב על כסא דוד אביו – מגיד שאחז מעשה אבותיו.
ואמנם מה שאמר אחר זה ושלמה ישב על כסא דוד אביו ותכון מלכותו מאד, הוא להודיע ששלמה ירש את כסא דוד אביו במעלה ובכבוד המלכתו, אבל לא היה טרוד הצרות כאביו אשר לא שלו ולא שקט ולא נח והלך מדחי אל דחי, אם נרדף משאול, ואם במלחמות אישבשת, ואם בברחו מפני אבשלום בנו, ואם במרד שבע בן בכרי, שכלם היו מערערים במלכותו, ושלמה לא היה כן כי היה מלכותו נכון מאד אין שטן ואין פגע רע, הנה אם כן ושלמה ישב על כסא דוד אביו הוא סוג כולל לשניהם, ואמרו ותכון מלכותו מאד הוא הבדל יבדילהו מאביו. ואמנם אם היו כל ימי שלמה בהשקט או לא, הנה יתבאר אחרי זה. ובדרש (שם כ׳ ע״ב) אמר ותכון מלכותו מאד, אף על העליונים, ירמוז בזה שמלבד כתר המלכות אשר זכה אליו הנה עוד זכה לכתר חכמה המיוחסת לנבדלים, ושהיה בחכמתו רוכב שמים ובגאותו שחקים. הנה בכאן חתם הספור כל עניני המלך דוד ומיתתו וקבורתו, ואיך שלמה בנו ירש את ארצו וישב על כסא מלכותו, ועליו נאמר (תהלים כ״ה י״ג) נפשו בטוב תלין וזרעו יירש ארץ:
ותכון מלכותו – לא כאביו, שהיה לפעמים נרדף בעת מלכותו, מאבשלום ושבע בן בכרי, כי מלכותו היה נכון מאד.
ותכן וגו׳ – כל צריו חדלו מהיות לו לשטן כי רחקם או הרגם כמו שהוא הולך ומספר, ומסיים (פסוק מ״ו) והממלכה נכונה ביד שלמה.
וּשְׁלֹמֹה יָשַׁב עַל כִּסֵּא המלוכה של דָּוִד אָבִיו ולאחר שהמית את אויביו1 וַתִּכֹּן – היתה מיוסדת מַלְכֻתוֹ מְאֹד שתכף מלך על כל ישראל2 ואף על העליונים3:
1. רד״ק.
2. מלבי״ם.
3. רש״י.
תרגום יונתןרש״יר״י קרארד״קרלב״גאברבנאלמצודת דודהואיל משהמקראות שלובותהכל
 
(יג) וַיָּבֹ֞א אֲדֹנִיָּ֣הוּ בֶן⁠־חַגִּ֗ית אֶל⁠־בַּת⁠־שֶׁ֙בַע֙ אֵם⁠־שְׁלֹמֹ֔ה וַתֹּ֖אמֶר הֲשָׁל֣וֹם בֹּאֶ֑ךָ וַיֹּ֖אמֶר שָׁלֽוֹם׃
Then Adonijah the son of Haggith came to Bath-sheba the mother of Solomon. She said, "Have you come in peace?⁠" And he said, "In peace.⁠"
תרגום יונתןאברבנאלמצודת דודמקראות שלובותעודהכל
וַאֲתָא אֲדוֹנִיָהוּ בַר חֲגִית לְוַת בַּת שֶׁבַע אִמֵיהּ דִשְׁלֹמֹה וַאֲמַרַתּ הַשְׁלֵם מֵיתָךְ וַאֲמַר שְׁלָם.
(הקדמה)
פרשה שנית תספר הדברים אשר בהם היתה הממלכה נכונה ביד שלמה לבאר מה שאמר ותכון מלכותו מאד, וזה אם במה שהרג את אויביו אדוניהו ויואב ושמעי, ואם במה שקנה לו אוהב ורע את פרעה מלך מצרים במה שהתחתן עמו, ואם במה שנשלם בחכמה עליונה, ואם באהבתו את השם הגדול ית׳ ובגדולת המשרתים וכבוד ביתו וגודל מעלתו. תחלת הפרשה ויבא אדוניהו בן חגית וגו׳, עד וישלח חירם וגומר. והנה שאלתי בפרשה הזאת ששת השאלות:
השאלה הראשונה למה צוה שלמה להרוג את אדוניהו אחיו? והנה לא צוהו דוד אביו על זה, ואם נאמר שהרגו לפי שהתנשא לאמר אני אמלוך בחיי אביו, הנה כבר אמר לו אם יהיה לבן חיל לא יפול משערת ראשו ארצה, ואם הרגו לפי ששאל את אבישג כמו שיראה מפשט הכתוב וכמו שהסכימו עליו המפרשים כלם? יקשה מאד כי אבישג לא היתה אשת דוד ולא שכב עמה, וכמו שאמר והמלך לא ידעה, ואעפ״י שהיתה סוכנת ומשרתת את המלך לא היה ראוי שתמנע מפני זה מהנשא לאחר, והנה שרביטו של מלך הוא אסור להשתמש בו, אבל האסור הוא באותו שרות שהיה משתמש בו המלך ואבישג היתה משרתת את המלך בזקנותו, ולא היה זה אופן ההשתמשות שהיה מבקש ממנה אדוניהו כי אם להיות לו לאשה, וגם שנודה שהיתה אסורה לאדוניהו, הנה אחרי שלא שכב עמה עדיין והוא בקש משלמה בהכנעה רבה שיתנה לו לאשה, היה די לשלמה בשימנענה ממנו ולא יודה לו ולא ישמע אליו, לא שיהרגהו על השאלה בלבד, ומה היה ענין מאמרו ושאלי לו המלוכה וגו׳? ואם אמרנו שחטא שלמה בזה איך לא הוכיחו הקב״ה עליו ולא נתיחס לו בכתוב עון בזה?
השאלה השנית למה צוה שלמה להרוג את יואב בן צרויה? אם נאמר שהרגו לקיים מצות אביו, הנה דוד לא צוהו שישפוך דמו כי אם שלא יוריד שיבתו בשלום שאולה, והמאמר הזה יורה על הגרוש לא על המיתה, והיה לו לגרשו כמו שגרש את אביתר ואת שמעי, ואתה תראה גם כן שכאשר הרגו שלמה לא אמר שהיתה מיתתו מפאת צואת אביו אבל אמר והשיב ה׳ את דמו על ראשו וגומ׳, ולא זכר מהצואה כלל לפי שלא הרגו עליה? ואם נאמר שלא המיתו מצד הצואה, כי אם להיותו כפי הדין חייב מיתה על דמי אבנר ועמשא שהרגם בערמה, והתורה אמרה (שמות כ״א י״ד) וכי יזיד איש על רעהו להרגו בערמה מעם מזבחי תקחנו למות, הנה יואב לא הרגם בעדים והתראה, ולכן כפי הדין לא היה חייב מיתה ולא הרגו דוד עליהם בעבור זה כמו שכתבתי שם, והיה אם כן בלתי ראוי לשלמה שיתעורר בתחלת מלכותו לבער הדם ההוא שלא היה מוטל עליו לבערו ולא נעשה בימיו, כ״ש שהכתוב מעיד שלא נהרג כי אם על שנטה אחרי אדוניהו, כמו שאמר והשמועה באה עד יואב כי יואב נטה אחרי אדוניהו וגומר. ואין לומר גם כן שעל ענין אדוניהו הרגו שהיה עמו להמליכו בחיי דוד, כי אם שלמה כבר מחל לאדוניהו, כמו שאמר לא יפול משערת ראשו ארצה, איך נענש יואב עליו למה שיעצו בהיות שלא נענש אז החוטא עצמו?
השאלה השלישית למה אמר שלמה לשמעי בנה לך בית בירושלם וישבת שם ולא תצא משם אנה ואנה וגו׳? והנה היה עובר בזה על מצות אביו שצוהו והורדת את שיבתו בדם שאולה כפי דעת רבים, והוא לא הרגו אבל גרש אותו למבחר המקומו׳ שרתי במדינות ירושלם הבנויה, ומה העונש אשר יענישהו בזה? ואלו היו שמעי שומר מצות המלך בשבת בירושלם לא היה נהרג, ואם כן עשה שלמה הכל בהפך מה שצוהו אביו, כי הוא צוה לו שיגרש את יואב ויהרוג את שמעי והוא גרש שמעי והרג יואב, והוא מה שיורה שלא הרג את יואב כי אם לנקום ולנטור אותו על אשר היה אחרי אדוניהו, ולכן לא גרשו כמו שצוהו אביו אבל הרגו ובלי שום עלילה ותואנה כלל, ולשמעי לפי שלא היה עם אדוניהו והיה אוהב לשלמה הקל בענשו ולא הרגו כמו שצוה עליו אבל גרשו לירושלם, ומה שאמרו המפרשים שהיה זה תואנה כדי להרגו אינה טענה, כי למה יבקש תואנה לשמעי ולא ליואב, והכתוב אומר שישב שמעי שלש שנים בירושלם ואיך נתאחר שלמה כל אותו הזמן בהריגתו ולא בקש לו תואנה אחרת, והוא המורה שמעולם לא היה הורג אותו אלו לא היה יוצא מירושלם אשר זה אפשר אליו וקרוב לעשותו מבלי עמל כלל, והיה אם כן משוא פנים בדבר:
השאלה הרביעית במה שאמר ויתחתן שלמה את פרעה וגומ׳, והוא שלא ימלט הדבר מחלוקה, אם שנאמר שחטא שלמה בהתחתנו עם פרעה מלך מצרים או לא חטא בזה כלל? ואם נאמר שחטא, יקשה אמרו אחריו ויאהב שלמה את ה׳ ללכת בחקות דוד אביו רק בבמות הוא מזבח ומקטיר וגו׳? ואם עבר על התורה במה שבעל בת אל נכר, איך אמר אחריו שאהב את ה׳ ושהלך בחקות דוד אביו? ואיך אמר עוד רק בבמות הוא מזבח ומקטיר יורה שלא חטא בדבר אחר? ויותר היה ראוי שיאמר רק שלקח את בת פרעה לאשה שהוא יותר רע מהיותו מזבח ומקטיר בבמות בזמן שהיו מותרות בכל מקום, ואיך אחרי העון הפלילי הזה נראה השם אל שלמה בגבעון פעמים ודבר עמו ולא הוכיחו כלל על החטא הזה? גם יקשה אמרו אחרי זה ויתאנף ה׳ בשלמה כי נטה לבבו מעם ה׳ אלוהי ישראל וגומר, והיה ראוי שיאמר כי התחתן את פרעה ונשא את בתו. הנה מכל הצדדים האלה יראה הפסד דעת האומר ששלמה חטא בזה. ואם אמרנו שלא חטא, יקשה מאד מה שאמרה תורה (דברים ז׳ ג׳) ולא תתחתן בם בתך לא תתן לבנו ובתו לא תקח לבנך כי יסיר את בנך מאחרי וגו׳, שאסרה החיתון לגוים בפירוש, ואמר׳ עוד שנית (שם כ״ג ח׳) לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו בנים אשר יולדו להם דור שלישי יבא להם בקהל ה׳, וזה מורה שקודם הדור השלישי אסור להנשא למצרית ואסור להביאה בקהל ה׳. וגם יקשה לזה שלישית מה שגנה הכתוב ענין שלמה, באמרו אחרי זה (בסי׳ י״א א׳, ב׳) והמלך שלמה אהב נשי׳ נכריות רבות ואת בת פרעה מואביות עמוניו׳ צדוניות חתיות, מן הגוים אשר אמר ה׳ אל בני ישראל לא תבאו בהם והם לא יבאו בכם אכן יטו את לבבכם אחרי אלהיהם בהם דבק שלמה לאהבה וגו׳, וזה מורה שחטא מאד בלקחו את בת פרעה. ויקשה גם כן רביעית מה שכתו׳ בספר עזרא (עזר׳ ט׳ א׳ ב׳) על אשר נשאו בנות נכריות לכנעני החתי הפריזי היבוסי העמוני המואבי המצרי האמורי ולא נתכפר להם העון עד אשר הוציאו אותם והנולד מהם, ואיך אם כן נאמר שלא חטא שלמה. וקשה גם כן חמשית מה שאמר הנביא מלאכי על כדומה לזה (מלאכי ב׳ י״א), כי חלל יהודה קדש ה׳ אשר אהב ובעל בת אל נכר, הנה קרא זה חלול השם, ואמר (שם ב׳ י״ב) יכרת ה׳ לאיש אשר יעשנה וגומר. וחכמינו ז״ל אמרו בזה (יבמות ע״ו ע״א), כי לא תתחתן בם בגיותן נאמר, אבל אם נתגיירו מותרין. ומהם אמרו כי בגיותן לית להו חתנות, וכי לא תתחתן בם כי מתגיירי הוא, ושלמה עבר בלא תתחתן, והנה לדעת הראשון עם היות שיוסר ספק לא תתחתן בם, הנה לא הוסר ספק דור שלישי יבא להם בקהל ה׳ ולא הותר הספק אשר הערותי ממה שאמר הכתו׳ בשלמה ושאר הספקות אשר זכרתי כלם, ולדעת השני יקשה כל הספקות אשר העירותי למאן דאמר חטא:
השאלה החמשית במה שאמר ית׳ לשלמה בחלום הלילה בתשובת שאלתו הנה נתתי לך לב חכם ונבון אשר כמוך לא היה לפניך ואחריך לא יקום כמוך, ויקשה זה מאד מפאת החכמים ומפאת הנביאים. אם מהחכמים, לפי שהוא דבר זר מאד ויוצא מההקש המושכל שלא ימצא בעת מהעתים חכם כשלמה, אחרי שהיה שלמות החכמה באישי האדם יתוסף למה שיתוסף תמיד, כי רוחב לב נבון אין חקר, ולכן אי אפשר שיוסר האפשרות הטבעי מכללות המין ושימנע בדור מהדורות שיחכם אדם יותר משלמה, כי הנה השם ית׳ לא ימנע טוב מבעליו, וכבר נתפרסמה חכמת אריסט״ו ורבוי ספריו בכל החכמות מכל בני קדם. ואם מהנביאים, לפי שאחרי היות החכמה תנאי עצמי והכרחי בנבואה ונקנת עמה, כמו שאמרו חז״ל במסכת נדרים (נדרים ל״ח.), מחוייב הוא שהשפע אשר ישים הנביא גדול בנבואה ישימהו גם כן גדול בחכמה, ואם נאמר שהיה שלמה גדול בחכמה מכל הנביאים, יתחייב שיהיה ג״כ גדול בנבואה מכלם, כיון שהחכמה נמשכת אחרי הנבואה, וכמו שאמר (תהלים צ׳ י״ב) ונביא לבב חכמה. וכתב ה״ר דוד קמחי בהתר זה שהיתה חכמת שלמה המופלגת בטבעיות שלא קם כמוהו בהם, אבל באלהיות היו מדרגות הנביאים וכל שכן מדרגת משה רע״ה גדולה מאד ממדרגת שלמה, וגם כן כתב שהמעלה והיתרון הזה אשר לשלמה בחכמה הוא בערך שאר המלכים שהיו לפניו ולאחריו לבד, לא על אשר בני אדם כלם והנביאים, והוא מבואר היות דבריו בלתי מסכימים עם אמתת הכתובים. וה״ר לוי בן גרשום כתב שרמז בזה שתהיה חכמת שלמה גדולה מחכמת דוד שהוא המלך שהיה לפניו, ומחכמת המלך שבא אחריו, ושעם היות לשון הכתוב כולל, ראוי שיובן פרטי עם המלכים בלבד, וכאשר יובן כללי יהיה על כל אנשי דורו שהיו לפניו ולאחריו לא בכל הדורות, ולזה רשם באנשים רמוזים והם איתן האזרחי והימן וכלכל ודרדע בני מחול שהיו בזמנו חכמים רשומים. והדעת הזה מכחיש פשטי הכתובים ואמתתם ומקטין מעלת חכמת שלמה המפורסמת. וחכמי הנוצרים אמרו שהיתה מעלת שלמה בקבוץ שלשת הדברים יחד, שהם חכמה ועושר וכבוד במדרגה עליונה שלא היה לפניו ולאחריו מלך ולא שום אדם שנתעלה בשלשתם יחד כמוהו, ועם היות שנמצא אדם חכם ממנו לא היה עשיר ונכבד כמוהו, ואם היו אלכסנדרו״ס מוקדון ויוליא״ו קיסר רומ״י גדולים משלמה בעושר וכבוד המלכות והשלטנות, הנה לא היתה להם עם זה החכמה באותה המדרגה שהיתה לשלמה. וגם זה בלתי נכון, לפי שמה שיעדו השם ית׳ בחכמה הוא בפני עצמו על כל אדם לפניו ולאחריו, ומה שיעדו בעושר והכבוד היה בפני עצמו גם כן מיוחד במלכים ובימיו בלבד לא לפניו ולאחריו כמו שאמר בחכמה, והאנשים האלה רצו לחבר ולקבץ הדברים הנבדלים בעצמם כפי סגנון הפסוקים:
השאלה הששית במה שאמר כאן ויהי לשלמה ארבעים אלף ארות סוסים ובדברי הימים (דברי הימים ב ט׳ כ״ה) נאמר תמורת זה ארבעת אלפים ארות סוסים, וחכמים ז״ל (סנהדרין כ״א ע״ב) השתדלו לישב הכתובים האלה, ומהם אמרו ארבעים אלף ארות היו, ובכל אחת מהן ארבעת אלפים אצטבליאו״ת, ומהם אמרו ארבעים אלף אצטבליאו״ת היו ובכל אחת מהן ארבעת אלפים סוסים, ואל זה נמשכו רש״י ורבי דוד קמחי. אבל אצלי היו באמת שני הדעות האלה רחוקים מאד מדרך המושכל, לפי שיתחייב אליהם שהיו לשלמה תמיד מאה וששים אלף אלפים סוסים, וזה עם היות שלא ימנה מכת הנמנעות אשר להם טבע קיים, הנה הוא בלא ספק אפשר רחוק מאד קרוב לנמנע לא יסבלהו השכל האנושי בשום צד.
והנני מפרש הכתובים באופן יותרו השאלות האלה כלם:
(יג) ויבא אדוניהו בן חגית וגומר. ספר הכתוב שמיד אחר מות דוד ימים מעטים בא אדוניהו אל בת שבע אם שלמה, ולפי שהיה הוא שונא לה מתמול שלשום על ענין המלוכה נתבהלה כאשר ראתה אותו בביתה, ולזה אמרה לו השלום בואך, ר״ל אם היה ביאתו אצלה לשלום או להרע עמה? והוא השיבה שלום, כלומר שלא היה דעתו לחרחר ריב ומדון, כי אם לדבר שלום.
השלום בואך – שאלה אותו אם ביאתו בדבר שלום, או בא להתקוטט עמה בדבר מה.
וַיָּבֹא אֲדֹנִיָּהוּ בֶן חַגִּית אֶל בַּת שֶׁבַע אֵם שְׁלֹמֹה וַתֹּאמֶר הֲשָׁלוֹם בֹּאֶךָ – האם לדבר שלום באת או להתקוטט1? וַיֹּאמֶר שָׁלוֹם – לדבר שלום:
1. מצודת דוד.
תרגום יונתןאברבנאלמצודת דודמקראות שלובותהכל
 
(יד) וַיֹּ֕אמֶר דָּבָ֥ר לִ֖י אֵלָ֑יִךְ וַתֹּ֖אמֶר דַּבֵּֽר׃
He said, "I have something to say to you.⁠" And she said, "Speak.⁠"
תרגום יונתןאברבנאלמקראות שלובותעודהכל
וַאֲמַר פִּתְגָם אִית לִי לְמַלָלָא עִמָךְ וַאֲמַרַת מַלֵיל.
ואז על הבטחתו זאת אמר עוד אליה דבר לי אליך, והכוונה בזה המאמר היא שהיה לו דבר לדבר לה בסתר לא ישמעהו אדם. ואחרי שנתנה לו רשות לדבר.
וַיֹּאמֶר דָּבָר לִי לְדַבֵּר אֵלָיִךְ וַתֹּאמֶר דַּבֵּר:
תרגום יונתןאברבנאלמקראות שלובותהכל
 
(טו) וַיֹּ֗אמֶר אַ֤תְּ יָדַ֙עַתְּ֙ כִּי⁠־לִי֙ הָיְתָ֣ה הַמְּלוּכָ֔ה וְעָלַ֞י שָׂ֧מוּ כׇֽל⁠־יִשְׂרָאֵ֛ל פְּנֵיהֶ֖ם לִמְלֹ֑ךְ וַתִּסֹּ֤ב הַמְּלוּכָה֙ וַתְּהִ֣י לְאָחִ֔י כִּ֥י מֵיְהֹוָ֖הי״י֖ הָ֥יְתָה לּֽוֹ׃
And he said, "You know that the kingdom was mine, and that all of Israel set their faces to me, that I should reign; but the kingdom was turned about and has become my brother's; for it was his from Hashem.
תרגום יונתןר״י קרארד״קאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותעודהכל
וַאֲמַר אַתְּ יְדַעַתְּ אֲרֵי דִילִי הֲוַת מַלְכוּתָא וַעֲלַי שַׁוִיאוּ כָל יִשְׂרָאֵל אַפֵּיהוֹן לְמֶהֱוֵי מַלְכָּא וְאִסְתְחָרַת מַלְכוּתָא וַהֲוַת לַאֲחִי אֲרֵי מִן קֳדָם יְיָ הֲוַת לֵיהּ.
ותסוב המלוכה – נסבה ממני ותהי לאחי – כל דבר שעובר ממקום שמשפטו להיות שם כמו כאן שהיה המלכות ראוי⁠{ה} לאדוניה לפי שהיה גדול משלמה בשנים ועבר ממנו והיה לשלמה קוראו הכתוב הסיבה.
כי מי״י היתה לו – כי נודע כי נתן הנביא אמר על פי י״י כי שלמה יהיה מלך, ואף על פי כן היה הוא מערער במלוכה אם יוכל ויתן לו את אבישג, כי מותרת היתה לו כי דוד אביו לא ידעה, אלא שאין משתמשין בשרביטו של מלך אלא א״כ הוא מלך. ולתאנה זו ביקש אותה אדוניהו, ובת שבע לא הרגישה בדבר.
אמר לה את ידעת כי לי היתה המלוכה ועלי שמו כל ישראל פניהם, ר״ל שהיה הוא ראוי למלכות משני צדדים, אם להיותו הגדול מאחיו, וזה כי לי היתה המלוכה, כלומר על פי הדין, ואם להיות רצון כל ישראל וכוונתם להמליכו, וזהו ועלי שמו כל ישראל פניהם, ועכ״ז ותהי לאחי כי מיי׳ היתה לו, ר״ל שלא הועילו רוב השנים וכוונת העם, לפי שהיה הרצון האלהי בהפך, (משלי י״ט כ״א) ורבות מחשבות בלב איש ועצת השם היא תקום.
שאלה – ענין בקשה.
כי לי וגו׳ – על כי שאלתו היה בדבר אבישג, ועצם כוונתו היתה להתנשא עוד ולאמר אני אמלוך, ורצה לעשות הכנה לזה, לקחת את אבישג, להשתמש בתשמיש המלך, שאין ראוי כי אם למלך, וחשש פן תרגיש בדבר, לזה הקדים ואמר הלא מאז היתה המלוכה ראוי לי, על כי אני גדול האחים, ואף כולם חפצו בי מאז, ועם כל זאת מלך שלמה, כי מה׳ היתה לו, ואם כן מי פתי יסור הנה, להתחכם מול גזירת המקום.
(טו-כב) השאלות:
איך הסכיל אדוניה לדבר כדברים האלה, שלו היתה המלוכה, ושבו רצו ישראל, וכי לא ידע שבזה יעלה חמת המלך והי״ל לבקש לאמר שאוהב אותה ושחשק בה, ואיך נתרצית בת שבע לדבריו אשר בטא כמדקרות חרב ומ״ש בפסוק כ״ב ולו ולאביתר וכו׳ הוא קשה ההבנה, ואיך עלה בזה חרון אפו על אביתר ויואב.
את ידעת כי לי היתה המלוכה הוצעה זו היא בעלת שתי פנים, באופן אחד יראה כאומר אחר שהמלכות היתה ראויה לי, אם מצד תולדותי שאני הבכור, ועל זה אמר כי לי היתה המלוכה – ואם מצד רצון העם שהסכימו עלי, ועל זה אמר ועלי שמו כל ישראל פניהם למלוך ותסב המלוכה ותהי לאחי – כי נסבה ממקום הראוי לה אל מקום אחר, ואם כן על כל פנים ראוי לפייס אותי במה שיתנו לי חלק קטן, אשה שהשתמש בה המלך, כי הגם שאין הדיוט משתמש בשרביטו של מלך, אני איני הדיוט כי המלוכה הגיעה לי בתחלה ובאופן אחר תקן דבריו במה שסיים כי מה׳ היתה לו – כי מה שאין הדיוט משתמש בשרביטו של מלך, הוא רק במלך המולך על ידי הסכמת העם, שאחר שבעצם הוא איש ככל האנשים, בהכרח לציין כבודו על ידי רושמים מיוחדים הסכמיים שאין להדיוט להשתמש בהם כי בזה ישמר כבודו ומעלתו, לא כן במלך המולך מצד עצמו כי המלכות תאות אליו בעצם, א״צ לציונים אלה ההסכמיים, וכמ״ש במד׳ מלך ב״ו אין רוכבים על סוסו ואין יושבים על כסאו ואין משתמשים בשרביטו, אבל הקב״ה רוכבין על סוסו ויושבים על כסאו וכו׳ הה״ד מי הוא זה מלך הכבוד ה׳ צבאות הוא מלך הכבוד סלה, רצה לומר דאחר שכבוד מלכות השם תלוי בו בעצמו, והוא בעצמו מלך הכבוד לא על ידי הסכמה ובחירת העם, לא שייך אצלו שלא ישתמש אחר בשרביטו, כי אין כבודו תלוי באותות אלה המוסכמים מן העם, וזה שכתוב שה׳ הוא מלך הכבוד רצה לומר שהוא עצמו מלך הכבוד לא על ידי העם, ואם כן גם בשלמה אחר שמלכותו לא הגיעה לו מן העם רק מה׳ בהיות המלוכה והכבוד עצמי לו, אין לו לחוש אם ישתמש זר בשרביט המלך.
כי מה׳ היתה לו – וא״כ אין לערער על הדבר או לקום נגדו.
וַיֹּאמֶר בעורמה, אַתְּ יָדַעַתְּ כִּי לִי1 הָיְתָה מגיעה הַמְּלוּכָה שאני הבכור2, וְעָלַי שָׂמוּ כָל יִשְׂרָאֵל פְּנֵיהֶם – חפצו בי3 שאשב לִמְלֹךְ עליהם, וַתִּסֹּב – והופנתה הַמְּלוּכָה ממני וַתְּהִי לְאָחִי שלמה, ואין לחוש כי אקח אותה בחזרה4 כִּי מֵיְהוָה – על פי נבואת נתן הנביא5 הָיְתָה מגיעה לּוֹ:
1. ועדיין רצה בה ודיבר בעורמה להתחיל בלקיחת אבישג, להשתמש בתשמיש המלך שראוי רק למלך, מצודת דוד, ובת שבע לא הרגישה בדבר, רד״ק.
2. מלבי״ם.
3. מצודת דוד.
4. מלבי״ם.
5. רד״ק.
תרגום יונתןר״י קרארד״קאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותהכל
 
(טז) וְעַתָּ֗ה שְׁאֵלָ֤ה אַחַת֙ אָֽנֹכִי֙ שֹׁאֵ֣ל מֵֽאִתָּ֔ךְ אַל⁠־תָּשִׁ֖בִי אֶת⁠־פָּנָ֑י וַתֹּ֥אמֶר אֵלָ֖יו דַּבֵּֽר׃
And now I ask one request of you; do not deny me.⁠" And she said to him, "Speak.⁠"
תרגום יונתןמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותעודהכל
וּכְעַן שְׁאָלָא חֲדָא אֲנָא שָׁאֵיל מִנִיךְ לָא תְתִיבִין יַת אַפָּי וַאֲמַרַת לֵיהּ מַלֵל.
ועתה – הואיל ואין חשש בדבר המלוכה.
אל תשיבי וגו׳ – רצה לומר: פני ריקם, מבלי למלאות שאלתי.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טו]

תשבי את פני ריקם – תעשי שבהפנותי פני ללכת מאתך תהיינה ידי ריקניות שלא אקבל ממך מה שאני שואל.
וְעַתָּה שְׁאֵלָה – בקשה1 אַחַת בלבד אָנֹכִי שֹׁאֵל – מבקש מֵאִתָּךְ – ממך אַל תָּשִׁבִי אֶת פָּנָי – תסרבי לי, וַתֹּאמֶר אֵלָיו דַּבֵּר ואמור מה בקשתך:
1. מצודת ציון.
תרגום יונתןמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותהכל
 
(יז) וַיֹּ֗אמֶר אִמְרִי⁠־נָא֙ לִשְׁלֹמֹ֣ה הַמֶּ֔לֶךְ כִּ֥י לֹֽא⁠־יָשִׁ֖יב אֶת⁠־פָּנָ֑יִךְ וְיִתֶּן⁠־לִ֛י אֶת⁠־אֲבִישַׁ֥ג הַשּׁוּנַמִּ֖ית לְאִשָּֽׁה׃
And he said, "Speak, please, to Solomon the king — for he will not say no to you — that he give me Abishag the Shunammite as a wife.⁠"
תרגום יונתןאברבנאלמלבי״םמקראות שלובותעודהכל
וַאֲמַר אִמְרִי כְעַן לִשְׁלֹמֹה מַלְכָּא אֲרֵי לָא יְתִיב יַת אַפָּיִךְ וִיהַב לִי יַת אֲבִישַׁג דְמִן שׁוּנֵם לְאִתּוּ.
ואחר הנחת ההקדמה הזאת בקש ממנה שתאמר לשלמה המלך שיתן לו את אבישג השונמית לאשה, ונתן הסבה למה יבקש זה מבת שבע, ואמר כי לא ישיב את פניך, ר״ל ששלמה יעשה שאלתה ובקשתה ולכן ראה לשאול זה על ידה: וראוי שנדע מה היה ענין זאת ההקדמה לענין השאלה? והנראה אלי הוא שאדוניהו חשש למה שנפל שלמה עליו אחרי כן, ר״ל שהיה אדוניהו שואל את אבישג להיותה קרובה למלכות ומתשמישי דוד אביו, וכאלו היה בזה מחזיק במלכות עובר ומתעבר על ריב לא לו כסיל שונה באולתו, ולהתיר הספק והחשש הזה הקדים שהיה כבר מתיאש מן המלכות ומודה ששלמה מן השמים המליכוהו, ושאחר שזהו כן לא יהיה ראוי שיפחד שלמה מענין אבישג אם תהיה אשה לאדוני׳, כיון שהוא מלך מיד האלהים.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טו]

וַיֹּאמֶר אִמְרִי נָא לִשְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ כִּי לֹא יָשִׁיב אֶת פָּנָיִךְ – לא יסרב לך וְיִתֶּן לִי רשות לקחת אֶת אֲבִישַׁג הַשּׁוּנַמִּית לְאִשָּׁה:
תרגום יונתןאברבנאלמלבי״םמקראות שלובותהכל
 
(יח) וַתֹּ֥אמֶר בַּת⁠־שֶׁ֖בַע ט֑וֹב אָנֹכִ֕י אֲדַבֵּ֥ר עָלֶ֖יךָ אֶל⁠־הַמֶּֽלֶךְ׃
And Bath-sheba said, "Fine; I will speak for you to the king.⁠"
תרגום יונתןאברבנאלמצודת דודמלבי״םמקראות שלובותעודהכל
וַאֲמַרַת בַּת שֶׁבַע טַב אֲנָא אֲמַלֵיל עֲלָךְ קֳדָם מַלְכָּא.
והנה בת שבע לא הרגישה בדבר כראוי והשיבתו טוב אנכי אדבר עליך אל המלך, ר״ל טוב הדבר אשר דברת ולכן אנכי אבקש אותו.
טוב – ראוי והגון הדבר הזה, ולכן אדבר בעבורך אל המלך.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טו]

וַתֹּאמֶר בַּת שֶׁבַע כיוון שראוי הדבר1 וטוֹב, אָנֹכִי אֲדַבֵּר עָלֶיךָ – בעבורך2 אֶל הַמֶּלֶךְ:
1. מצודת דוד.
2. מצודת דוד.
תרגום יונתןאברבנאלמצודת דודמלבי״םמקראות שלובותהכל
 
(יט) וַתָּבֹ֤א בַת⁠־שֶׁ֙בַע֙ אֶל⁠־הַמֶּ֣לֶךְ שְׁלֹמֹ֔ה לְדַבֶּר⁠־ל֖וֹ עַל⁠־אֲדֹנִיָּ֑הוּ וַיָּ֩קׇם֩ הַמֶּ֨לֶךְ לִקְרָאתָ֜הּ וַיִּשְׁתַּ֣חוּ לָ֗הּ וַיֵּ֙שֶׁב֙ עַל⁠־כִּסְא֔וֹ וַיָּ֤שֶׂם כִּסֵּא֙ לְאֵ֣ם הַמֶּ֔לֶךְ וַתֵּ֖שֶׁב לִימִינֽוֹ׃
Bath-sheba went to King Solomon, to speak to him for Adonijah. And the king rose up to meet her and bowed down to her. He sat down on his throne and he set a throne for the king's mother, and she sat on his right hand.
תרגום יונתןילקוט שמעונירש״יר״י קרארד״קאברבנאלמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותעודהכל
וַאֲתַת בַּת שֶׁבַע לָקֳדָם מַלְכָּא שְׁלֹמֹה לְמַלָלָא עִמֵיהּ עַל אֲדֹנִיָהוּ וְקָם מַלְכָּא לָקֳדָמוּתָהּ וּסְגִיד לָהּ וִיתֵיב עַל כּוּרְסֵיהּ וְשַׁוִי כּוּרְסָא לְאִמָא דְמַלְכָּא וִיתֵיבַת לְיַמִינֵיהּ.
וישם כסא לאם המלך – זו רות המואביה שהיתה אמה של מלכות.
לדבר לו – לדבר בשבילו, בשביל אדוניהו.
לאם המלך – אמרו רבותינו: לאמה של מלכות, היא רות (בבלי בבא בתרא צ״א:).
To speak to him. To speak on his behalf, on behalf of Adoniyahu.⁠1
For the mother of the king. Our Rabbis said [this refers] to Rus the matriarch of kingship.⁠2
1. Alternatively, on behalf of Shelomo, because she felt that Shelomo's kingdom would be strengthened by granting Adoniyahu's request (Malbim).
2. See Bavli Bava Basra 91b and Rashi there. Rus was the great great grandmother of Shelomo who was still alive when Shelomo ascended the throne.
וישם כסא לאם המלך – לא שבנה כסא ויחדו שתשב שם אלא לפי שעה צוה שישימו לה כסא לימינו ותשב שם עד שתדבר את דבריה ותלך.
וישב על כסאו – אחר שקם לקראתה והשתחוה לה, חזר למקומו על כסאו, וצוה לשום כסא לאמו שתשב לימינו.
ויש דרש: לאם המלך – לאמה של מלכות, והיא רות, כי עדיין היתה היא בחייה, וזה רחוק מאד.
וכן עשתה שמיד באה אל המלך לביתו והוא קם לקראתה כבן יכבד אם ושב לשבת על כסאו מיד לכבוד המלכות ויצו לעבדיו לשום כסא לאמו לשבת לימינו. והנה בת שבע אם לתמימות לבה או על צד הצחות לראות מה ידבר שלמה ומה ישיב על תוכחתה.
על אדניהו – בעבור שאלת אדניה.
לקראתה – ללכת לקראתה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טו]

לדבר לו על אדוניהו כל דבור שאחריו מלת לו פי׳ בשבילו, בת שבע חשבה כי זה יהיה לטובת שלמה גם כן, כי בזה ישוב אליו לאהבה בשימלא חשק לבו, וזה שכתוב לדבר לו בשביל טובת שלמה.
לאם המלך – זהו השם שהיו קוראים לה לכבוד, ובימי שאר המלכים קראו לאם המלך גבירה.
וַתָּבֹא בַת שֶׁבַע אֶל הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה לְדַבֶּר לוֹ – בשביל טובת שלמה1 עַל בקשת2 אֲדֹנִיָּהוּ, וַיָּקָם הַמֶּלֶךְ והלך3 לִקְרָאתָהּ וַיִּשְׁתַּחוּ לָהּ, ולאחר שחזר למקומו4 וַיֵּשֶׁב – ישב עַל כִּסְאוֹ וַיָּשֶׂם – ושם כִּסֵּא לְאֵם הַמֶּלֶךְ – בת שבע5 וַתֵּשֶׁב לִימִינוֹ:
1. שחשבה כי בכך יחזור אדוניה לאהוב את שלמה, מלבי״ם.
2. מצודת דוד.
3. מצודת דוד.
4. רד״ק.
5. רד״ק, ורבותינו דרשו (בבא בתרא צא:) לאמה של מלכות היא רות, רש״י.
תרגום יונתןילקוט שמעונירש״יר״י קרארד״קאברבנאלמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותהכל
 
(כ) וַתֹּ֗אמֶר שְׁאֵלָ֨ה אַחַ֤ת קְטַנָּה֙ אָֽנֹכִי֙ שֹׁאֶ֣לֶת מֵֽאִתָּ֔ךְ אַל⁠־תָּ֖שֶׁב אֶת⁠־פָּנָ֑י וַיֹּֽאמֶר⁠־לָ֤הּ הַמֶּ֙לֶךְ֙ שַׁאֲלִ֣י אִמִּ֔י כִּ֥י לֹא⁠־אָשִׁ֖יב אֶת⁠־פָּנָֽיִךְ׃
Then she said, "I ask one small request of you; do not deny me.⁠" And the king said to her, "Ask, my mother; for I will not deny you.⁠"
תרגום יונתןר״י אבן כספיאברבנאלמנחת שימלבי״םמקראות שלובותעודהכל
וַאֲמַרַת שְׁאָלָא חֲדָא זְעֵירָא אֲנָא שַׁאֲלָא מִנָךְ לָא תְתִיב יַת אַפַּי וַאֲמַר לָהּ מַלְכָּא שְׁאִילִי אִמִי אֲרֵי לָא אֲתִיב יַת אַפָּיִךְ.
כי לא אשיב את פניך – לא אמר זה בכח החרם.
אמרה שאלה אחת קטנה אנכי שואלת מאתך, הנה הוסיפה מעצמה לומר שהיתה השאלה קטנה וזה לא אמר אדוניהו כן, כי יודע היה שהיתה שאלתו גדולה ולכן נצטרך להקדים אליה כל מה שהקדים.
ותאמר שאלה אחת וגו׳ אל תשב את פני – מלת תשב מלעיל והשי״ן בסגול ע״פ המסורת. ובס״א כ״י בצירי ומלרע. ובעל יחיד במיעוטו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טו]

וַתֹּאמֶר שְׁאֵלָה – בקשה אַחַת קְטַנָּה אָנֹכִי שֹׁאֶלֶת – מבקשת מֵאִתָּךְ – ממך אַל תָּשֶׁב אֶת פָּנָי – אל תסרב לי, וַיֹּאמֶר לָהּ הַמֶּלֶךְ שַׁאֲלִי – בקשי אִמִּי כִּי לֹא אָשִׁיב אֶת פָּנָיִךְ – לא אסרב לך:
תרגום יונתןר״י אבן כספיאברבנאלמנחת שימלבי״םמקראות שלובותהכל
 
(כא) וַתֹּ֕אמֶר יֻתַּ֖ן אֶת⁠־אֲבִישַׁ֣ג הַשֻּׁנַמִּ֑ית לַאֲדֹנִיָּ֥הוּא אָחִ֖יךָ לְאִשָּֽׁה׃
And she said, "Let Abishag the Shunammite be given to Adonijah your brother as a wife.⁠"
א. לַאֲדֹנִיָּ֥הוּ =ל,ק ובדפוסים (יו״ד דגושה)
• א!=לַאֲדֹנִיָ֥הוּ (חסר דגש ביו״ד)
תרגום יונתןרד״קרי״דאברבנאלמלבי״םמקראות שלובותעודהכל
וַאֲמַרַת תִּתְיְהַב יַת אֲבִישַׁג דְמִן שׁוּנֵם לַאֲדֹנִיָהוּ אֲחוּךְ לְאִתּוּ.
יתן – אינו לשון זכר לנקבה, אלא פי׳: יותן זה המתן, והיא אבישג. ולשון זכר נופל על הענין, וכן: יעשה מלאכה (שמות ל״א:ט״ו).
יותן את אבישג השונמית – כמו ויתגעש הארץ.
ולא נזכר בכתוב שספרה לו אמו כל הדברים אשר דבר אדוניה בהקדמת דבריו, כי אם לבד יותן את אבישג השונמית לאדוניהו אחיך לאשה, אולי כל הדברים כלם ספרה לו ולא העלימה ממנו דבר ואם לא נזכר בכתוב, כי כן דרך הספורים לקצר בכאן מה שנזכר במקום אחר. ואם נאמר שהשמיטה בת שבע הדברים ההם ולא אמרתם אל שלמה, הנה אם כן אמרה מה שלא נאמר לה במלת קטנה, ולא אמרה מה שנאמר לה בהקדמת השאלה, וכל זה יהיה אם לתמימותה ואם לכוונה טובה, לפי שלא יזכור שלמה עניני ההמלכה ולא יחם לבבו. אבל שלמה עכ״ז נתרעם מאד בשמעו שאלתה ובקשתה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טו]

וַתֹּאמֶר – הרשה שיֻתַּן אֶת אֲבִישַׁג הַשֻּׁנַמִּית לַאֲדֹנִיָּהוּ אָחִיךָ לְאִשָּׁה:
תרגום יונתןרד״קרי״דאברבנאלמלבי״םמקראות שלובותהכל
 
(כב) וַיַּ֩עַן֩ הַמֶּ֨לֶךְ שְׁלֹמֹ֜ה וַיֹּ֣אמֶר לְאִמּ֗וֹ וְלָמָה֩ אַ֨תְּ שֹׁאֶ֜לֶת אֶת⁠־אֲבִישַׁ֤ג הַשֻּֽׁנַמִּית֙ לַאֲדֹ֣נִיָּ֔הוּ וְשַֽׁאֲלִי⁠־לוֹ֙ אֶת⁠־הַמְּלוּכָ֔ה כִּ֛י ה֥וּא אָחִ֖י הַגָּד֣וֹל מִמֶּ֑נִּי וְלוֹ֙ וּלְאֶבְיָתָ֣ר הַכֹּהֵ֔ן וּלְיוֹאָ֖ב בֶּן⁠־צְרוּיָֽה׃
And King Solomon answered and said to his mother, "And why do you request Abishag the Shunammite for Adonijah? Request for him the kingdom also! For he is my older brother; for him, and for Abiathar the priest, and for Joab the son of Zeruiah.⁠"
תרגום יונתןרש״יר״י קרארד״קרי״דרלב״גאברבנאלמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותעודהכל
וַאֲתֵיב מַלְכָּא שְׁלֹמֹה וַאֲמַר לְאִמֵיהּ וּלְמָא אַתְּ שָׁאֲלָא יַת אֲבִישַׁג דְמִן שׁוּנֵם לַאֲדֹנִיָהוּ וְשַׁאֲלִי לֵיהּ יַת מַלְכוּתָא אֲרֵי הוּא אֲחִי קָשִׁישׁ מִנִי הֲלָא בְעֵצָה הֲווֹ הוּא וְאֶבְיָתָר כַּהֲנָא וְיוֹאָב בַּר צְרוּיָה.
ושאלי לו את המלוכה – משישתמש בשרביטו של מלך הוא תחלת השררה.
Ask that the kingdom be given to him. From the moment the scepter of the king is used, that is the beginning of authority.
ולמה את שואלת את אבישג השונמית לאדוניהו ושאלי לו את המלוכה – שאם היום יקח לו את אבישג השונמית לאשה מחר ישוב לב העם הזה1 לאדוניה, לפי שיאמרו אדוניה גדול הוא משלמה ועוד שאנו רואין שהוא משתמש בטכסיסי מלכות שלקח לו את אבישג השונמית שהיתה משרת את המלך (מלכים א א׳:ט״ו).
ולו ולאביתר הכהן וליואב בן צרויה – הנוטים אחריו.
1. השוו ללשון הפסוק במלכים א י״ב:כ״ז.
ושאלי לו את המלוכה – והבין שלמה כי בתואנה הוא מבקש אותה, לפי שהיה אסור להשתמש בה אם לא היה מלך, ואם יתנו לו את אבישג היה סבור שהחזיק במלכות, והבין כי אביתר ויואב שהחזיקו את ידו יעצוהו זה, לפיכך אמר: לו ולאביתר וליואב בן צרויה. וכן תרגום יונתן: הלא בעצה דא הוו הוא ואביתר כהנא ויואב בר צרויה.
ושאלי לו את המלוכה – שאין הדיוט משתמש במה שהמלך נשתמש.
ולו ולאביתר הכהן וליואב בן צרויה – רוצה לומר שהוא היה יותר ראוי למלוך כי הוא הגדול ממני כי הממלכה ראוי שתהיה לגדול כאמרו ואת הממלכה נתן ליהורם כי הוא הבכור ולאביתר הכהן היתה גם כן ראויה יותר הכהונה הגדולה כי ראשונה היתה לו קודם היותה לצדוק והיתה לו גם כן מאבותיו וליואב בן צרויה גם כן היה ראוי יותר שיהיה שר הצבא מזולתו כי הוא היה ראשון בזאת השררה ובהיו׳ הענין כן שהוא ראוי יותר למלוכה ואלו אשר עזרוהו ראויים יותר לשררותיהם הנה ימשך מזה במעט סבה שתשוב המלוכה לאדניה ומפני זה הוא מבקש אבישג השונמית לאשה לחזק את ידו וידי עוזריו שהמלוכה ראויה שתהיה לו כי אם היתה הרכיבה על הפרדה אשר רכב עליה המלך סימן למלוכה כמו שקדם כל שכן שהלקיח׳ לאשה אשר שכבה בחיק המלך הוא סימן למלוכה ובהיות הענין כן הנה הוא מבואר כי זאת תחבול׳ מאדניה למשוך אליו המלכות.
ואמר בדרך לעג לאמו ולמה את שואלת את אבישג השונמית לאדוניהו? ושאלי לו את המלוכה, כי הוא אחי הגדול ממני, ולו ולאביתר הכהן וליואב בן צרויה. והנה הדברים האלה מורים שבת שבע אמרה לשלמה כל דברי אדוניהו, ולזה השיב שלמה עליהם בדבריו, כי באמרו ושאלי לו את המלוכה כי הוא אחי הגדול ממני, רמז למה שאמר לה אדוניהו את ידעת כי לי היתה המלוכה וגו׳, ר״ל אמת דבר אחי אשר דבר שלו תאות המלוכה להיותו גדול בשנים, ובאמרו ולו ולאביתר הכהן וליואב בן צרויה, רמז למה שאמר ועלי שמו כל ישראל פניהם למלך, כאלו פירש שלמה שאביתר ויואב הם היו לבד אשר שמו פניהם עליו למלך ולא כל ישראל כמו שהוא היה אומר. והנה שלמה ראה שהיתה שאלת אדוניהו רעה, לפי שהיתה אבישג שוכבת בחיק דוד אביו והוא בחיקה והיו מתיחדים כאיש ואשתו, ומי מישראל היה יודע עם שכב עמה אם לא? כי מה שאמר הכתוב והמלך לא ידעה הוא מה שהעיד רוח הקדש אחרי כן, ולזה אחרי מות דוד לא הלכה ולא שבה אבישג אל בית אביה כנעוריה, והיתה תמיד ברשות שלמה, עד שמפני זה שאלה אדוניהו מאתו ולא שאל אותה לקרוביה או לה בפני עצמה, לפי שנשארה אבישג בכבוד המלכות כשאר המלכות ונקרא בשם אשת דוד, ואדניהו עצמו היה יודע זה ולכן הקדים הדברים אשר נזכרו בדבריו לבת שבע, כי היה הוא יודע שהיתה אבישג מתכשיטיו של דוד וכאשתו לכל דבר והיתה אסורה עליו, כי אשת המלך אסורה להדיוט, וגם בבחינת אשת אביו שהיה אסור עליו לגלות את ערותה, וכראות שלמה רוע השאלה הזאת, ושאדוניהו היה יודע גנות השאלה ופשעה והיה דעתו בזה לבקש תואנה בדבר המלכות ומכוון למרוד בו, וכי לא שאל את אבישג מפני יופיה ולא מפני כבוד משפחתה כי אם להיותה אשת מלך כדי שתהיה אליו עזר והכנה להתנשא פעם אחרת לומר אני אמלוך, חשב שלמה שבאמת אביתר ויואב היו באותה עצה עמו, ולזה אמר לבת שבע אמו בלעג שאם היתה כוספת שישתמש אדוניהו בעניני המלכות למה תבקש תואנות לזה? והיה יותר טוב שתשאל לו את המלוכה בעבור היותו אחיו הגדול, וזכר בזה אביתר ויואב בחשבו שהם יעצוהו לשאול זה, ולא אמר שתהיה המלוכה גם כן להם כי אם שתשאל בת שבע אותה לאדוניהו בעבורו ובעבורם, ויהיה למ״ד לאביתר וליואב למ״ד הסבה, כמו (בראשית י״ז ב׳) ולישמעאל שמעתיך, (דברים ל״ג י״ג) וליוסף אמר, ויהיה פירושו ושאלי לו את המלוכה בעבור שהוא אחי הגדול ממני, ובעבור אביתר הכהן ובעבור יואב בן צרויה שהם חפצים בהמלכתו ויועצים אותו עליו. ויונתן תרגם הלא בעצה הוו אביתר כהנא ויואב בר צרויה, נטה למה שפירשתי בכוונת המאמר, ולא כפירוש הכתוב על פשוטו ויושרו. וה״ר לוי בן גרשום פירש בו שתשאל את המלוכה לאדוניהו כי הוא הראוי אליה כפי שניו, וכן היה ראוי אביתר לכהונה ויואב שיהיה שר הצבא מזולתו, כי כל זה יעזור להשיב את המלוכה לאדוניהו:
ולמה את שואלת וגו׳ ושאלי וגו׳ – כי שלמה הבין בדבר, אשר יבקש תואנה לעורר על המלוכה, ולזה אמר בדרך התול ושחוק, למה תשאלי דבר המסבב את המלוכה, הלא טוב שאלי לו את המלוכה בעצם, על כי היות הוא הגדול ממני, וכאשר אמר הוא בהקדמת שאלתו.
ולו וגו׳ – רצה לומר: וכמו שתשאלי לו את הראוי אליו, כן שאלי להשיב לאביתר וליואב את הראוי להם, היות כי כולם המה בעצה אחת, למען יחזיקו בשלהם.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טו]

ולמה את שאלת את אבישג וכו׳ לעומת מה שספרה לו כל דברי אדוניהו, שהקדים כי לי היתה המלוכה וכו׳, השיב הלא מצד שלו היתה המלוכה כי הוא אחי הגדול, שאלי לו את המלוכה לא את אבישג, ומצד שאמר ועלי שמו כל ישראל פניהם למלוך – שהוא על שאביתר ויואב שמו פניהם עליו, גם כן לא תועיל אבישג שהם רצו שימלוך ומה ירויחו בשישא אשה, ואם כן שאלי את המלוכה שבזה תשאלי גם בשביל אביתר ויואב במה שרצו הם.
את המלוכה – בודאי ידע שלמה באדוניה כי קושר הוא עליו עם יואב ואביתר, ושאלת אבישג לו לאשה כאדם הנואש ממועצותיו ומתקותו למלוך ושואל דבר קטן הערך היתה להבטיח את שלמה ולהפנות דעתו מעליו, ומצאנו יואב תכף כששומע שאדוניה הומת נס אל אהל ה׳, א״כ לבו נוקפו מלבד שרק המלך משתמש בשרביט של מלך (שמואל ב י״ב:ח׳); ומי יודע אם אבישג השונמית איננה השולמית הנזכרת בשיר השירים (ו׳:א׳) והיא היתה חשיקת שלמה.
וַיַּעַן הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה שהבין את כוונת אדוניה בבקשתו לקבל את המלוכה1 וַיֹּאמֶר לְאִמּוֹ בדרך היתול ושחוק2, וְלָמָה אַתְּ שֹׁאֶלֶת – מבקשת אֶת אֲבִישַׁג הַשֻּׁנַמִּית לַאֲדֹנִיָּהוּ שזה בעקיפין3 לבקש עבורו מלוכה4, וְשַׁאֲלִי לוֹ – בקשי עבורו ישירות אֶת הַמְּלוּכָה כִּי הלא הוּא אָחִי הַגָּדוֹל מִמֶּנִּי ומצד זה בלבד מגיעה לו המלוכה, וְבכך תבקשי גם לוֹ וּלְאֶבְיָתָר הַכֹּהֵן וּלְיוֹאָב בֶּן צְרוּיָה הבכורים אף הם בתפקידם5 והיו באותה עצה עימו להמליכו6 וכעת יעצו לו לשאת את אבישג כדי לסלול את הדרך לקחת את המלכות ממני7: פ
1. רד״ק, מצודת דוד.
2. מצודת דוד.
3. מצודת דוד.
4. שכן משתמש בשרביטו של מלך הוא תחילת השררה, רש״י.
5. רלב״ג.
6. מצודת דוד, מלבי״ם.
7. רד״ק.
תרגום יונתןרש״יר״י קרארד״קרי״דרלב״גאברבנאלמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותהכל
 
(כג) וַיִּשָּׁבַע֙ הַמֶּ֣לֶךְ שְׁלֹמֹ֔ה בַּיהֹוָ֖הי״י֖ לֵאמֹ֑ר כֹּ֣ה יַֽעֲשֶׂה⁠־לִּ֤י אֱלֹהִים֙ וְכֹ֣ה יוֹסִ֔יף כִּ֣י בְנַפְשׁ֔וֹ דִּבֶּר֙ אֲדֹ֣נִיָּ֔הוּ אֶת⁠־הַדָּבָ֖ר הַזֶּֽה׃
Then King Solomon swore by Hashem, saying, "God do so to me, and more also, if Adonijah has not spoken this word at the cost of his life.
תרגום יונתןר״י אבן כספימצודת דודמלבי״םמקראות שלובותעודהכל
וְקַיֵם מַלְכָּא שְׁלֹמֹה בְמֵימְרָא דַייָ לְמֵימָר כְּדֵין יַעְבֵּיד לִי אֱלֹהִים וּכְדֵין יוֹסִיף אֲרֵי בְנַפְשֵׁיהּ מַלֵיל אֲדוֹנִיָהוּ יַת פִּתְגָמָא הָדֵין.
כי בנפשו דבר – מה לנו לבקש בזה טעמים ואין ספק כי שלמה לקחה לעצמו. ועזות גדול היה זה מאדוניה, ועל כל פנים לא היה בזה לבן חיל, גם נמצאת בו רעה בעיני שלמה, ודי לשלמה במעט טענה להרוג את אדניה, כי כל הימים אשר הוא ויואב חיים לא תכון מלכותו, ובאור זה יותר אוצר י״י יבוא.
כה יעשה וגו׳ – הוא ענין שבועה, וגזם ולא אמר וכמוהו הרבה במקרא.
בנפשו – באבדון נפשו, כי ימות עליה.
וישבע המלך וכו׳ כי בנפשו דבר – רצה לומר הלא דבר זה דבר במסירת נפשו, כי בודאי הבין שיש לו סכנה בשאלה זאת, ובשביל נשואי אבישג לא היה מוסר נפשו אם לא בשחושב תחבולות שבזה שישתמש בשרביטו של מלך יוכל למרוד.
וַיִּשָּׁבַע הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בַּיהוָה לֵאמֹר כֹּה יַעֲשֶׂה לִּי אֱלֹהִים וְכֹה יוֹסִיף1 כִּי ישלם2 בְנַפְשׁוֹ על שדִּבֶּר – ביקש אֲדֹנִיָּהוּ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה ביודעו שבקשה זו תסכן את חייו, ומכאן ראיה שבתחבולה זו רצה את המלוכה כי על אבישג לא היה מוסר נפשו3:
1. לשון שבועה, מצודת דוד.
2. מצודת דוד.
3. מלבי״ם.
תרגום יונתןר״י אבן כספימצודת דודמלבי״םמקראות שלובותהכל
 
(כד) וְעַתָּ֗ה חַי⁠־יְהֹוָה֙י״י֙ אֲשֶׁ֣ר הֱכִינַ֗נִי [וַיּֽוֹשִׁיבַ֙נִי֙] (ויושיביני) עַל⁠־כִּסֵּא֙ דָּוִ֣ד אָבִ֔י וַאֲשֶׁ֧ר עָשָׂה⁠־לִ֛י בַּ֖יִת כַּאֲשֶׁ֣ר דִּבֵּ֑ר כִּ֣י הַיּ֔וֹם יוּמַ֖ת אֲדֹנִיָּֽהוּ׃
Now, as Hashem lives, who has established me, and set me on the throne of my father David, and who has made me a house, as He promised, Adonijah shall be put to death this day.⁠"
תרגום יונתןרש״יר״י קרארד״קרי״דר״י אבן כספימנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותעודהכל
וּכְעַן קַיָם הוּא יְיָ דְאַתְקְנַנִי וְאוֹתִיבַנִי עַל כּוּרְסֵי מַלְכוּתָא דְדָוִד אַבָּא וּדְקַיֵם לִי מַלְכוּ כְּמָא דְמַלֵיל אֲרֵי יוֹמָא דֵין יִתְקְטֵיל אֲדוֹנִיָהוּ.
עשה לי בית – בית המלוכה, כאשר דבר ביד נתן.
And Who has made me a [royal] house. A house of royalty as he had spoken through Noson.
חי י״י אשר הכינני ויושיבני על כסא דוד – כלומר נשבע אני בהק׳ שהושיבני על כסא דוד אבי שזה שרוצה לבטל גזירתו ליטול מלכותו כי היום יומת.
ואשר עשה לי בית כאשר דבר – והיכן דבר? והגיד לך י״י כי בית יעשה לך י״י (שמואל ב ז׳:י״א), ותרג׳ ודקיים לי מלכותא.
ויושיבני – בפתח מקום צרי, וכן: יאהבני אישי (בראשית כ״ט:ל״ב).
עשה לי בית – בית מלכות. וכן תרגום יונתן: ותקיים לי מלכו.
ויושיבַני – נתחלפה התנועה, כמו נראָה אליכם, זכרנו יברך.
ואשר עשה לי בית – כמו ויעש להם בתים (שמות א׳:כ״א).
ויושביני – ויושבני ק׳ והבי״ת בפת״ח במקום צירי.
הכינני – הכין אותי.
עשה לי בית – רצה לומר: בית מלכות, והוא כפל ענין במילות שונות.
ועתה חי ה׳ אשר הכינני וכו׳, ור״ל והבטחת ה׳ היתה שאהיה איש מנוחה ואשר עשה לי בית שגם זרעי ימלכו אחרי ובזה אני מוכרח לבער כל מורד וכל משטין בל ישבית השלום הכללי המובטח לי מאת ה׳ ולכן היום יומת אדניהו.
ויושיבני – ראויה הבי״ת להנקד צירי ואולי מפני זה נמסר מלא יו״ד אחריה, רק נקדוהו פתח מפני שע״י ו״ו ההיפוך עבר הוא ומשתוה אל הכינני שלפניו.
ואשר עשה לי בית – לא כתב עשה לאבי להגיד כי בו בחר ה׳ ולא באחיו.
וְעַתָּה חַי יְהוָה אֲשֶׁר הֱכִינַנִי – הכין אותי1 וַיּוֹשִׁיבַנִי (ויושיביני כתיב) עַל כִּסֵּא מלכות דָּוִד אָבִי וַאֲשֶׁר עָשָׂה לִי בַּיִת – בית המלוכה2 לי ולזרעי3 כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר ביד נתן הנביא4 כִּי הַיּוֹם יוּמַת אֲדֹנִיָּהוּ שהינו מכשול לשלום זרעי5:
1. מצודת ציון.
2. רש״י, רד״ק, מצודת דוד.
3. מלבי״ם.
4. רש״י.
5. מלבי״ם.
תרגום יונתןרש״יר״י קרארד״קרי״דר״י אבן כספימנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותהכל
 
(כה) וַיִּשְׁלַח֙ הַמֶּ֣לֶךְ שְׁלֹמֹ֔ה בְּיַ֖ד בְּנָיָ֣הוּ בֶן⁠־יְהוֹיָדָ֑ע וַיִּפְגַּע⁠־בּ֖וֹ וַיָּמֹֽת׃
And King Solomon sent by the hand of Benaiah the son of Jehoiada; and he struck him, and he died.
תרגום יונתןרד״קאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודהואיל משהמקראות שלובותעודהכל
וּשְׁלַח מַלְכָּא שְׁלֹמֹה בְּיַד בְּנָיָהוּ בַּר יְהוֹיָדָע וְשַׁלִיט בֵּיהּ וְקַטְלֵיהּ.
ביד בניהו – אף על פי שהיה כהן ואסור להטמא למתים, כשפגע בו לא מת מיד, וסלק ידו ממנו טרם מותו. או אף על פי שאסור לכהן להטמא למתים, במקום מצוה מטמא, ולעשות מצות המלך מצוה היא. וכן מותר לכהן להלחם במלחמות מצוה ולהטמא, לפיכך נתנו שלמה שר צבא. וכן פירשנו בספר שמואל בפסוק: הוא הכה את שני אריאל מואב (שמואל ב כ״ג:כ׳).
והנה צוה שלמה את בניהו להרוג לאדוניהו אחיו, לא לבד על אשר שאל את אבישג לאשה כמו שחשבו המפרשים כלם, כי אם על אשר בחיי דוד אביו מרד במלכות ונמלך בחייו שלא במצותו והיה חולק על השכינה אשר צותה על יד נתן הנביא שימלוך שלמה על כסא דוד אביו והיה אם כן חייב מיתה בעבור היותו מורד וחולק על אביו ועל השכינה, והנה אדוניהו ידע שהיה מפני זה בן מות והלך כאשר נמשח שלמה אל אהל השם ואחז בקרנות המזבח לאמר ישבע לי כיום המלך שלמה אם ימית את עבדו בחרב, להיותו יודע את ענשו, אבל שלמה לא נשבע לו עליו ומבלי שבועה כלל בדבור פשוט כמו שפירשתי למעלה אמר אם יהיה לבן חיל לא יפול משערתו ארצה ואם רעה ימצא בו ומת, ר״ל שהיה מכפר בעד חטאתו בתנאי שלא ישוב עוד לכסלה, כי אם ימצא בו עוד רעה, ר״ל אם יעשה עוד דבר שיורה על היות עדיין המרד והמחשבה הרעה בלבו (כי היא הרעה אשר כוון אליה ושהיו מדברים בה שמה) תשאר הסליחה ההיא והכפרה מבוטלת למפרע ויהיה בן מות, לפי שבוטל התנאי ובוטלה הכפרה ונשאר המרד במקומו, ולפי שעתה בשאלו את אבישג לא היה שואל אותה כאשה מה כי אם כשואל אשת מלך, ולכן שאלה משלמה שהיתה מהדברים המיוחסים אליו כיושב על כסא דוד אביו, וכמו שהורה בדבריו שאמר לבת שבע שהיה שואל דבר מכתר המלכות, לכן ראה שלמה שעדיין אדוניהו היה חם לבו בקרבו על דבר המלוכה והיה ככלב שב על קיאו והרעה והמרד זרחה במצחו, ולכן על העון הזה ועל הפשע הקודם גם כן אשר מרד באביו ועל פי הדין ומפני תקונו של עולם שלא יהיה עוד אדוניהו לפוקה ולאבן נגף לפני בית ישראל צוה להרגו. הנה התבאר מזה שאדוניה היה בן מות על המרד הראשון ולא נתכפר לו כ״א בתנאי שלא ימצא בו רעה, ולפי שהוא בטל התנאי בשאלתו הרעה הזאת בוטלה הכפרה ונשאר חייב מיתה ונהרג על העון הראשון ההוא, והותרה בזה השאלה הראשונה:
ויפגע – ענין מכת מות, כמו: גש פגע בו (שמואל ב א׳:ט״ו).
ויפגע בו – ואף שהיה כהן ואסור לטמא למת, הנה פירש ממנו עוד בו נשמתו.
ויפגע בו – אולי ע״י שליח כמו סב אתה ופגע בכהנים האמור בדואג (שמואל ב כ״ב:י״ח) עיין מ״ש שם.
וַיִּשְׁלַח – הטיל הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה את ביצוע המשימה בְּיַד בְּנָיָהוּ בֶן יְהוֹיָדָע אע״פ שכהן היה1, וַיִּפְגַּע בּוֹ מכת מוות2, וכיוון שכהן היה, פרש ממנו כשעוד נשמתו בו, ולאחר מכן3 וַיָּמֹת: ס
1. שלמצוות המלך מותר לכהן להיטמא, רד״ק.
2. מצודת ציון.
3. רד״ק, מצודת דוד.
תרגום יונתןרד״קאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודהואיל משהמקראות שלובותהכל
 
(כו) וּלְאֶבְיָתָ֨ר הַכֹּהֵ֜ן אָמַ֣ר הַמֶּ֗לֶךְ עֲנָתֹת֙ לֵ֣ךְ עַל⁠־שָׂדֶ֔יךָ כִּ֛י אִ֥ישׁ מָ֖וֶת אָ֑תָּה וּבַיּ֨וֹם הַזֶּ֜ה לֹ֣א אֲמִיתֶ֗ךָ כִּֽי⁠־נָשָׂ֜אתָ אֶת⁠־אֲר֨וֹן אֲדֹנָ֤י יֱהֹוִה֙יֱ⁠־הֹוִה֙ לִפְנֵי֙ דָּוִ֣ד אָבִ֔י וְכִ֣י הִתְעַנִּ֔יתָ בְּכֹ֥ל אֲשֶֽׁר⁠־הִתְעַנָּ֖ה אָבִֽי׃
And to Abiathar the priest the king said, "Go to Anathoth, to your own fields; for you are deserving of death; but I will not at this time put you to death, because you bore the ark of Hashem God before my father David, and because you were afflicted with all that my father was afflicted.⁠"
תרגום יונתןרש״ירד״קר״י אבן כספירלב״גאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודהואיל משהמקראות שלובותעודהכל
וּלְאֶבְיָתָר כַּהֲנָא אֲמַר מַלְכָּא לַעֲנָתוֹת אֱזִיל לָךְ לְקִירְוָךְ אֲרֵי גְבַר חַיָב קְטוֹל אַתְּ וּבְּיוֹמָא הָדֵין לָא אֶקְטְלִינָךְ אֲרֵי נְטַלְתְּ יַת אֲרוֹנָא דַייָ אֱלֹהִים קֳדָם דָוִד אַבָּא וַאֲרֵי אִתְעַנֵיתָא בְּכֹל דִי אִתְעַנֵי אַבָּא.
ענתות לך – משם היה.
כי איש מות אתה – שמרדת במלכות אבי בהיותך עם אדוניהו, להמליכו שלא מדעתו.
כי נשאת את ארון – בברוח אבי מפני אבשלום.
וכי התענית – עמו באותה הצרה, שנאמר: כי אמרו העם רעב ועיף וצמא במדבר (שמואל ב י״ז:כ״ט).
Go to Anosos. He was from there.
For you are deserving of death. Because you rebelled against the kingdom of my father when you were with Adoniyahu, to appoint him king without his [i.e., my father's] knowledge.
Because you carried the Ark. When my father was escaping from Avsholom.
And because you suffered. With him in that very same affliction, as it is stated, "for they said, 'the people are hungry and weary and thirsty; in the wilderness.'"1
1. II Shemuel 17:29.
ענתות – איש ענתות, כי משם היה. וענתות לכהנים היה, כי כן כתוב בספר יהושע, וכתיב: מן הכהנים אשר בענתות (ירמיהו א׳:א׳). וכן: ואני תפלה (תהלים ק״ט:ד׳) – ואני איש תפלה, שקר מזין (משלי י״ז:ד׳) – איש שקר, דמשק אליעזר (בראשית ט״ו:ב׳) – איש דמשק.
או פירוש: לענתות לך. וכן תרגום יונתן.
על שדיך – אל נחלתך, כלומר לך לך לענתות. וכן תרגום יונתן: אזיל לך לקירוך, ועל במקום אל. וכן: הרמתה על ביתו (שמואל א ב׳:י״א), ותתפלל על י״י (שמואל א א׳:י׳) – כמו: אל י״י.
איש מות – חייב מיתה הוא מי שמרד במלכות, ואביתר מרד בדוד שהיתה ידו עם אדניהו, והיה יודע כי בדעת דוד להמליך שלמה, או אפילו לא היה יודע, מרד היה להמליך מלך בחיי דוד שלא ברשותו.
התענית – שהלך עם דוד בברחו מפני שאול, ובברחו מפני אבשלום, וענוי הדרך היה להם, כמו שכתוב: כי אמרו העם רעב ועיף וצמא במדבר (שמואל ב י״ז:כ״ט).
ענתות לך – נהוג בעברי גם ללעוזות לקצר ולזכור המקום לרמוז על האיש שהוא משם.
וביום הזה – זה יום רחב מאד, והכונה מימיך על מה שעשית עד עתה.
ולאביתר הכהן אמר המלך ענתות לך על שדך כי איש מות אתה – הנה היה אביתר יושב בענתות ולזה אמר שיפרד ממנו וילך לענתות על השדה אשר לו שם והנה אמר כי הוא איש מות על אשר בזה המלך להמליך מלך בזולת עצמו ואמר לו כי ביום הזה לא ימתהו כי נשא ארון י״י לפני דוד וזה היה בעת ברחו מפני אבשלום שהיה נושא אותו עד שרצה דוד שישיבוהו אל ירושלם.
וכי התענית בכל אשר התענה אבי – רוצה לומר: שהיה מיצר בצרתו וזה היה בבואו אל דוד כשהרג שאול נוב עיר הכהנים כי אחר זה לא נפרד מדוד כלל והיה דוד נשאל לו באורי׳ ותומים ובעת היותו בורח מפני אבשלום היה גם כן מיצר בצרתו עד שכבר היה עולה עמו לולי שמנעו דוד מזה.
ולאביתר הכהן וגומר. אחרי שהעניש שלמה את אדוניהו על מרדו הראשון ועל התואנה אשר היה מבקש עתה להחזיק באותו מרד עצמו, ראה להעניש גם כן אביתר ויואב שהיו העוזרים אותו ואשר יעצוהו למרוד באביו והמה ג״כ היו במורדי אור. והנה כל עוד שלא היה שלמה מעניש את אדוניה והיה עובר על פשעו, היה גם כן מוחל וסולח את אנשי עצתו, אבל כאשר באו ימי השלום וראה את אדוניהו מחזיק ברשעתו בעצתם, כאשר העניש אותו ראה להעניש אותם גם כן, ולהיות אביתר כהן גדול לא רצה להרגו פן יהיה ביתו כבית שאול על כהני השם אשר הרג בנוב, ומפני זה ראה לגרשו מפניו וצוהו שילך אל מקומו ואל ארצו, וזהו ענתות לך על שדיך, רוצה לומר איש ענתות לך על שדיך, והוא על דרך (תהלים ק״ט ד׳) ואני תפלה, כך פירשו המפרשים ואין צורך, כי שעור הכתוב הוא אביתר לך אל ענתות על שדיך, כי היו הכהנים ההם מעיר ענתות, כאמרו (ירמיה א׳ א׳) מן הכהנים אשר בענתות, וצוהו שילך אל עירו ענתות וישב על שדהו ולא ילך עוד בחצר המלך. ובאמרו על שדך, אין הכוונה שהיה לו שדה נחלה, כי הנה לא היו שדות לכהנים, אבל היה השדה המיוחד למרעה מקנהו. ובמה שאמר והיום הזה לא אמיתך וגומר, הודיעו שהיה כפי הדין בן מות, להיותו מכלל המורדים בהמלכת אדוניהו ובשאלת אבישג לאותו תכלית בעצמו, אבל בעבור שנשא ארון השם לפני דוד אביו והתענה עמו, והיה זה בברחו מפני שאול ומפני אבשלום בנו העביר על פשעו ולא שפך דמו:
התענית – מלשון עינוי וצער.
ולאביתר הכהן אמר – בראותו שעדיין עומד במרדו, לתת עצה לאדוניה לקחת את אבישג.
ענתות לך – רצה לומר: לך אל מקומך ענתות, כי היא היתה עיר הכהנים.
כי איש מות אתה – על שהיית בקשר המרד, להמליך את אדניה מבלי דעת המלך אבי, ולכך לא תשב עוד פה לראות פני.
וביום הזה – רצה לומר: ואף היום, שמן הנראה עודך מחזיק במרד, בתת עצה לאדוניה, לשאול את אבישג, למצוא תואנה בדבר המלוכה, עם כל זאת לא אמיתך.
לפני דוד אבי – בהיותו בורח מפני אבשלום.
וכי התענית – ובעבור אשר היית מעונה ומיצר בצרת אבי, כשהיה נרדף מפני שאול.
כי איש מות אתה – שקשרת עלי שנית אתר שנמלכת.⁠1
1. השוו הואיל משה מלכים א ב׳:כ״ב.
וּלְאֶבְיָתָר הַכֹּהֵן שעדיין עמד במרדו1 אָמַר הַמֶּלֶךְ לעֲנָתֹת עיר הכהנים2 ממנה באת3 לֵךְ ושב עַל שָׂדֶיךָ כִּי אִישׁ חייב מָוֶת אָתָּה שמרדתך במלכות אבי4, וּבַיּוֹם – ואולם אף ביום הַזֶּה שאתה עדיין מורד5 לֹא אֲמִיתֶךָ כִּי נָשָׂאתָ אֶת אֲרוֹן אֲדֹנָי יְהוִֹה עד ירושלים6 לִפְנֵי דָּוִד אָבִי בברחו מאבשלום7 וְכִי הִתְעַנִּיתָ – היית מיצר בְּכֹל אֲשֶׁר הִתְעַנָּה – הצטער אָבִי בברחו משאול8 ומאבשלום9:
1. מצודת דוד.
2. מצודת דוד.
3. רש״י.
4. בהיותך עם אדוניהו שלא מדעת אבי, רש״י, רד״ק, רלב״ג, מצודת דוד.
5. מצודת דוד.
6. רלב״ג.
7. רש״י, רלב״ג.
8. רד״ק, רלב״ג, מצודת דוד.
9. רש״י, רד״ק, רלב״ג.
תרגום יונתןרש״ירד״קר״י אבן כספירלב״גאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודהואיל משהמקראות שלובותהכל
 
(כז) וַיְגָ֤רֶשׁ שְׁלֹמֹה֙ אֶת⁠־אֶבְיָתָ֔ר מִֽהְי֥וֹת כֹּהֵ֖ן לַיהֹוָ֑הי״י֑ לְמַלֵּא֙ אֶת⁠־דְּבַ֣ר יְהֹוָ֔הי״י֔ אֲשֶׁ֥ר דִּבֶּ֛ר עַל⁠־בֵּ֥ית עֵלִ֖י בְּשִׁלֹֽה׃
So Solomon cast out Abiathar from being priest to Hashem to fulfill the word of Hashem which He spoke concerning the house of Eli in Shiloh.
תרגום יונתןרש״יר״י קרארד״קרי״דרלב״גאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודהואיל משהמקראות שלובותעודהכל
וְתָרִיךְ שְׁלֹמֹה יַת אֶבְיָתָר מִלְמֶהֱוֵי כָהֵן מְשַׁמֵשׁ קֳדָם יְיָ לְקַיָמָא יַת פִּתְגָמָא דַייָ דִי מַלֵיל עַל בֵּית עֵלִי בְּשִׁלֹה.
את אשר דבר על בית עלי – והקימותי לי כהן נאמן וגו׳ (שמואל א ב׳:ל״ה), והבטת צר מעון וגו׳ (שמואל א ב׳:ל״ב). ומשחרבה שילה, לא היה בית חשוב לעבודה להקב״ה, ועתה כשיבנה בית הבחירה, מלא הקב״ה את דברו לגרש את בני עלי.
That He had spoken concerning the house of Eli. [As it is stated,] "And I will appoint for Myself a faithful kohein,⁠"1 [and] "and you will see a rival in My dwelling place, etc.⁠"2 Once [the Tabernacle at] Shilo was destroyed, there was no house worthy of service to the Holy One Blessed Is He, but now that the Beis Hamikdosh will be built, the Holy One Blessed Is He, fulfilled His word to banish Eli's descendants.⁠3
1. I Shemuel 2:35.
2. Ibid. 2:32.
3. Evyosor was Eli's great great grandson. See I Shemuel 14:3, 22:20.
מהיות כהן לי״י למלא את דבר י״י אשר דבר על בית עלי בשילה – ללמדך לא מאת אביתר היתה זאת שנטה לו אחרי אדוניה וגרם לשלמה שגירש אותו מהיות כהן. וכי תעלה על דעתך דוד ששמע מפי נביא הנה בן נולד לך ושלמה יהיה שמו הוא יהיה יושב על כסאך והכינותי את ממלכתוא (דברי הימים א כ״ב:ט׳-י׳), שיסרב על פי נביא להמליך את אדוניה ולהעביר את שלמה, אלא כל זאת היתה סיבה מעם י״י שאביתר נטה אחריו ויגרשנו שלמה מהיות כהן כדי למלאות את דבר י״י אשר דבר על בית עלי בשילה וגם נתן בלב אדוניה ששאל לו את אבישג השונמית לקיים מה שנא׳: ואת הכבשה ישלם ארבעתים (שמואל ב י״ב:ו׳), וזהו: ילד, ואמנון, ואבשלום, ואדוניה.
א. כן צ״ל. בדפוס עפנשטיין: ״ממלכתי״.
מהיות כהן – פירוש: כהן גדול. ומעתה התחיל העונש על בית עלי, כמו שאמר: ספחני נא אל אחת הכהונות (שמואל א ב׳:ל״ו), כי לעולם לא יהיה להם שום שררה בכהונה אלא יהיו נטפלים לאחרים שיהיו שרים עליהם, ואביתר מבית עלי היה.
למלא את דבר י״י אשר דבר על בית עלי בשילה – ומאז לא היה מקום חשוב עד שבאו לבית הבחירה, ואז קיים הבורא דברו.
למלא את דבר י״י אשר דבר על בית עלי בשילה – הוא מה שאמר השם ית׳ על בית עלי והקימותי לי כהן נאמן כאשר בלבבי ובנפשי יעשה ובניתי לו בית נאמן והתהלך לפני משיחי כל הימים והנה הוא מבוא׳ שמשיחו הוא המעולה שבכלם בחכמה בתבונ׳ ובדעת מכל אשר לפניו ואחריו והוא שלמה כי זה ראוי שיהיה נבחר להיות מלך כל הימים והוא שלמה שאמר עליו הש״י וחסדי לא יסור ממנו וגו׳ והוא היה משיח הש״י על יד צדוק הכהן ונתן הנביא.
והנה גרשהו עוד מהיות כהן לה׳, רוצה לומר מהיות כהן גדול, כי נמשח צדוק במקומו. והודיענו הכתוב שבזה נתקיים מה שנגזר על בית עלי בשילה, ואין הכוונה בזה המאמר שעשה שלמה לאביתר כל זה בעבור היותו מבני עלי, כ״א להגיד שבמה שעשה בזה בעבור ענין אדוניהו נתקיימה בזה הגזרה האלהית, כי היה אביתר מבני עלי, ונגזר עליו (שמואל א ב׳ ל״ב) והבטת צר מעון בכל הטוב אשר וגומר, וזה מורה על שתתקיים הגזרה בזמן בנין הבית, והיה מכללה שיהיו בניו משוללים מן הכהונה הגדולה, כמו שאמר שם (שם ל״ו) ספחני נא אל אחת הכהונות וגומר, כי לא יהיה להם שום שררה ומנוי בכהונה. והבן אמרו וביום הזה לא אמיתך, והוא המורה אצלי שגרש שלמה את אביתר הכהן ושצוה עליו שלא יצא מענתות ואם יצא משם אנה ואנה יהיה דמו בראשו כמו שאמר לשמעי בן גרא, וזהו וביום הזה לא אמיתך, כלומר אבל אמיתך ביום אשר תצא משם, ולפי שהיה גרושו על אותו תנאי, הוצרך לפרש ענתות לך על שדך שהרשהו שיוכל לצאת מעיר ענתות על שדהו ולא עוד, ולפי ששמר מצותו כראוי לא נענש באותה מיתה, ומפני כן קצר הכתוב בספור הזה ולא ביאר ממנו עוד כמו שהאריך בביאור ענין שמעי מפני תכליתו:
בשלה – בדפוס ישן וספרים כ״י מדוייקים חסר יו״ד.
למלא – ענין השלמה.
מהיות כהן – רוצה לומר: מלשמש עוד בכהונה גדולה.
למלא את דבר ה׳ – הסיבה הזו היתה למלאות דבר ה׳ וגו׳.
בשלה – בעוד היה המשכן בשלה, דבר ה׳ על בית עלי, שיוקח מהם כהונה הגדולה, ואביתר היה מבני עלי.
למלא – למ״ד למלא כמו למ״ד לאשמה⁠־בה, לטמאה⁠־בה, (פ׳ ויקרא ואמר) בהוראתה באופן, כלו׳ מה׳ היתה זאת ובזה מלא את דבר ה׳ על בית עלי.
וַיְגָרֶשׁ שְׁלֹמֹה אֶת אֶבְיָתָר שהיה מבני עלי1 מִהְיוֹת כֹּהֵן גדול2 לַיהוָה כדי3 לְמַלֵּא כעת שיש מלכות ראויה4 אֶת דְּבַר יְהוָה אֲשֶׁר דִּבֶּר אז עַל בֵּית עֵלִי לקחת מהם הכהונה הגדולה5, כשהמשכן היה6 בְּשִׁלֹה: פ
1. רד״ק, מצודת דוד.
2. רד״ק, מצודת דוד.
3. והסיבה שעשה זאת היא למלאות את דבר ה׳, מצודת דוד.
4. רלב״ג.
5. מצודת דוד.
6. מצודת דוד.
תרגום יונתןרש״יר״י קרארד״קרי״דרלב״גאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודהואיל משהמקראות שלובותהכל
 
(כח) וְהַשְּׁמֻעָה֙ בָּ֣אָה עַד⁠־יוֹאָ֔ב כִּ֣י יוֹאָ֗ב נָטָה֙ אַחֲרֵ֣י אֲדֹנִיָּ֔ה וְאַחֲרֵ֥י אַבְשָׁל֖וֹם לֹ֣א נָטָ֑ה וַיָּ֤נׇסא יוֹאָב֙ אֶל⁠־אֹ֣הֶל יְהֹוָ֔הי״י֔ וַֽיַּחֲזֵ֖ק בְּקַרְנ֥וֹת הַמִּזְבֵּֽחַ׃
And the news came to Joab; for Joab had followed Adonijah, though he had not followed Absalom. And Joab fled to the Tent of Hashem, and caught hold of the horns of the altar.
א. וַיָּ֤נׇס =ק ובדפוסים (יו״ד דגושה)
• א?!=וַיָ֤נָס (כנראה חסר דגש ביו״ד), אבל זה לא ברור לגמרי בצילום.
תרגום יונתןילקוט שמעונירש״יר״י קרארד״קרי״דר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותעודהכל
וּבְסוֹרָתָא מְטַת עַד יוֹאָב אֲרֵי יוֹאָב אִתְפְּנִי בָּתַר אֲדוֹנִיָה וּבָתַר אַבְשָׁלוֹם לָא אִתְפְּנִי וְאַפִּיךְ יוֹאָב לְמַשְׁכְּנָא דַייָ וְאַתְקֵיף בְּקַרְנַת מַדְבְּחָא.
וינס יואב וגו׳ – ויחזק בקרנות המזבח. אמר רב יהודה אמר רב שתי טעיות טעה יואב, טעה שאינו קולט אלא גנו והוא תפש בקרנותיו, טעה שאינו קולט אלא מזבח בית עולמים והוא תפש בקרנות מזבח של שילה,⁠1 אביי אמר בהא נמי מיטעי טעה שאינו קולט אלא כהן ועבודה בידו והוא זר הוה.

רמז קעא

שנו רבותינו הרוגי מלכות נכסיהם למלכות, הרוגי ב״ד נכסיהם ליורשים, רבי יהודה אומר אף הרוגי מלכות נכסיהם ליורשים, אמרו לו לר׳ יהודה הרי הוא אומר הנה הוא בכרם נבות אשר ירד שם לרשתו, א״ל בן אחי אביו היה וראוי ליורשו היה. והלא הרבה בנים היו לו, א״ל אותו ואת בניו הרג שנאמר אם לא דמי נבות ואת דמי בניו ראיתי. ורבנן אמרי היינו בנים הראויים לצאת ממנו. שלמא למאן דאמר נכסיהם למלך היינו דכתיב ברך נבות אלהים ומלך (מלכים א כ״א:י״ג), אלא למאן דאמר נכסיהם ליורשים למה לי דכתיב ומלך. ולטעמיך אלהים למה לי, אלא לאפושי רתחא הכא נמי לאפושי רתחא. בשלמא למאן דאמר נכסיהם למלך היינו דכתיב וינס יואב וגו׳ ויחזק בקרנות המזבח וכתיב ויאמר לא כי פה אמות, אלא למאן דאמר נכסיהם ליורשים מאי נפקא מינה, נפקא מינה לחיי שעה.
1. כן בכ״י פרמא 2401, ועיינו בבלי מכות י״ב. ובראשונים שם.
והשמועה באה עד יואב – שמועת מצות דוד שצוה להורגו, וידע ששלמה שונאו.
כי יואב נטה אחרי אדוניה ואחרי אבשלום לא נטה – סוף דבר, אבל בקש לנטות, אלא נתיירא שעדיין לחלוחית של דוד קיימת.
And the report reached Yoav. The report of Dovid's charge, that he had commanded to kill him, and he knew that Shelomo hated him.⁠1
For Yoav had sided with Adoniyah, but he had not sided with Avsholom. At the end of the matter; however, he did seek to turn after him, but he was fearful that trace of Dovid['s might] was still present.
1. That is why Yoav feared for his life. Alternatively, he heard of Adoniyahu's death and of Evyosor's banishment (Radak).
והשמועה באה עד יואב – מה היא השמועה? שמע שגירש שלמה את אביתר (מלכים א ב׳:כ״ז) לפי שנטה לו אחרי אדוניה ולפי שאף יואב נטה אחרי אדוניה ששמע שציוה המלך דוד להורגו נטה אחרי אדוניה כדי שיאהבנו כסבור לינצל על ידו, כי נטה אחרי אדוניה – לפי שהיה יודע שבלבו של דוד לצוות את בנו המולך תחתיו להורגו, על שהרג את אבנר ועמשא בן יתר ואבשלום, לפיכך נטה יואב אחרי אדוניה שרצה שימלוך על ידו ויאהבנו, ואחרי אבשלום לא נטה – שעדיין לא דבר שיהיה בו חטא משפט מות שיתירא ממנו ומפני אותו {דבר}⁠א ינטה לו אחרי אדוניה כדי להמלט מפני דוד, שהרי כשמרד אבשלום עדיין לא הרג לאבנר ולעמשא.
א. כך השלים עפנשטיין.
והשמועה – שמועה שהומת אדוניהו וגורש אביתר, פחד על עצמו לפי שהוא נטה אחרי אדוניהו.
ואחרי אבשלום לא נטה – כי אילו נטה אחרי אבשלום ולא נטה אחרי אדוניהו, לא היה לו לפחד שכיון שכל ישראל היו רוצים להמליכו, לא היה מרד שיתחייב מיתה, שאם כן היה עמשא חייב מיתה, והנה דוד אמר לו לשומו שר הצבא, ובקש דמו עתה מיד יואב. אבל במרד הזה היה חייב מיתה שהרי היה יודע כי בלב דוד להמליך את שלמה, ומרד בדוד ובשלמה ונטה אחרי אדוניהו. וטרם שהרג שלמה אדניהו לא היה מפחד כי לא שמע מה שצוה דוד את שלמה, ומהמרד לא היה ירא כי אמר כי הנה אדניהו מרד והנה מחל לו שלמה, שאמר לו: לא יפול משערת (מלכים א א׳:נ״ב) ראשו ארצה, כן מחל גם כן לעוזריו. וכששמע שהרג אדניהו ושגרש אביתר מהיות כהן (מלכים א ב׳:כ״ז) פחד על עצמו, וינס אל אהל י״י ששם היה הארון בירושלים, והחזיק בקרנות המזבח להמלט שם, כי מזבח היה שם כמו שכתוב, כי שם העלה דוד עולות ושלמים לפני הארון. ושלמה לא הרגו עד עתה כי אמר עד שימצא לו קצת עילה להמיתו, כי כן צוה לו דוד: ועשית כחכמתך (מלכים א ב׳:ו׳), והיה ממתין לו עד שימצא לו עילה להמיתו. וכיון שהוגד לו לשלמה כן כי הלך והחזיק בקרנות המזבח, אמר זהו קצת מרד שחושב להנצל מידי, והנה הוא עדיין בדעתו ובמרדו כיון שנס מפני, ואני לא אמרתי להמיתו, לפיכך צוה את בניהו שיפגע בו.
ורבותינו ז״ל נתנו טעם אחר כי אחרי אבשלום לא נטה – אמרו: בקש לנטות ולא נטה, כלומר גם בדבר אבשלום מרד יואב בלבו ובקש לנטות, אלא שלא נטה אחריו. אמר עדיין לחלוחית של דוד קיימת, כלומר גבורתו, אבל בדבר אדוניהו שהיה דוד זקן ומוטל במטה נטה אחרי אדוניהו בגלוי.
והחכם רבי אברהם אבן עזרא אמר כי יואב לא נטה אחרי אבשלום בעבור שהיה יודע כי איננו ראוי להיות לו המלוכה, וגם כן חשב על שלמה.
והשמועה באה עד יואב – שמלך שלמה, ונתפחד ממנו כי יואב נטה אחרי אדוניה שעמד כנגד שלמה, ואחרי אבשלום לא נטה – כשמרד בדוד, אבל אחרי אדוניה נטה ולא חשש משלמה, ובעבור זה נתפחד ממנו והחזיק בקרנות המזבח, אולי ימחול לו.
ואחרי אבשלום לא נטה – חלילה כמו שאמרנו פעמים רבות שיהיה בכל ספרי הקדש שם תמורת שם כמ״ש אבן גנאח שהכונה בכאן שלמה, והביא ראיה מפיוט משורר שכור. ואולם האמת בכאן כי אמרו והשמועה באה עד יואב, כלומר שמע מה שעשה שלמה לאדניה ואביתר, והוא דבק עם וינס וגו׳ כלומר כי בעבור זאת השמועה נס יואב. ואמרו כי נטה וגו׳ הוא מאמר כותב הספר נכנס בנתים להפלגות נחוץ וזריזות וזיווג הענינים להראותינו סכלות יואב. ואיך סִיכֵל י״י את עצתו למען הביא עליו ענש אבנר ועמשא. וזה כי אדניה ואבשלום היו אחי שלמה ונשמר יואב מנטות אחרי אבשלום ולא נשמר מנטות אחרי אדניה, וכבר היה ידוע אצלם בחירת שלמה מאת י״י קודם צמיחת מלכות אבשלום. וכמה וכמה מאלה בתורה ובנביאים. ובאור כלל זה אוצר י״י יבוא.
כי יואב נטה אחרי אדניה ואחרי אבשלום לא נטה – הרצון בזה כי יואב הרגיש היותו אשם משני צדדים האחד כי נטה אחרי אדניהו להמליכו בזולת עצת דוד והשני כי לא נטה אחרי אבשלום להצילו מן המות כמו שצוהו דוד.
ויחזק בקרנות המזבח – ראוי שתדע כי לא הועיל לו אחוז בקרנות המזבח מפני שהרג נפשות במזיד ובערמה ולזה הסכים המלך שימות שם ואע״פ שלא היתה שם התראה הנה המלך יוכל לענוש ביותר ממשפטי התורה ליסר העם וזה נלמד אותו מזה המקום וממקומות רבים ממה שצוה דוד להרוג המבשר במיתת שאול ורכב ובענ׳ על הודאתם שהמיתו איש בשת גם לא היה מועיל ליואב אחוז בקרנות המזבח כי לא היה כהן ועבודה בידו אבל ראוי שנלמד מזה שזאת החזקה בקרנו׳ המזבח היתה מועילה לו שלא ימסרוהו למלך להמיתו אם לא היה מחוייב מיתה בב״ד וזה נלמד מזה המקום כמו שהתבאר בשלשה עשר מסנהדרין.
(כח-לד) הי״ג והוא במצות והוא להודיע שיש למלך לענוש הראוים לענוש ביותר ממה שימשך מדברי תורה ולזה תמצא שהרג שלמה את יואב ואם לא היה בן מות לפי משפטי התורה כי לא היתה שם התראה גם הרגו במקום שלא היה ראוי להמיתו והוא בהיותו מחזיק בקרנות המזבח כי התורה לא הקפידה שם שנאמר מעם מזבחי תקחנו למות ובזה מצאנו בדוד שהרג אנשים בעבור הודאת פיהם שלא היו ראוים למשפט לפי משפטי התורה.
וספר הכתוב שהשמועה באה עד יואב, ואינה ששמע מצות דוד שצוה להרגו כדברי רש״י ז״ל, כי אם ששמע שנהרג אדוניהו על ענין ההמלכה ועל שאלת אבישג השונמית, ולפי שיואב נטה אחרי אדוניהו, וזה אם בענין המלכתו ואם בשאלת אבישג, כי בשניהם נטה אחריו והיה הוא נכלל עמו בעונותיו ונכשל בהם, ראה בעצמו שהיה חייב מיתה כמוהו, ולכן נס אל אהל השם ויחזק בקרנות המזבח. והנה אמרו ואחרי אבשלום לא נטה, יראה שאין ענין לו, וחז״ל (סנהדרין מ״ט ע״א) דרשו בקש לנטות ולא נטה, אמר עדיין לחלוחית של בית דוד קיימת, ר״ל שלא נמנע יואב מלנטות אחרי אבשלום כי אם ביראתו מגבורת דוד שהיה עדיין גבור ואיש מלחמה, ולכן עתה כשראה אותו זקן בא בימים ויכסוהו בבגדים ולא יחם לו נטה אחרי אדוניהו. וה״ר דוד קמחי פירש בו שאלו היה נוטה אחרי אבשלום ולא אחרי אדוניהו לא היה בן מות, לפי שכל ישראל נטו אחרי אבשלום ודוד העביר על פשעם בכלל. וה״ר לוי בן גרשום פירש בו שהרגיש יואב בעצמו היותו חייב מיתה משני צדדים, האחד מצד שנטה אחרי אדוניהו להמליכו בחיי דוד אביו בלי מצותו שזה היה מרד גדול, והשני שאחרי אבשלום לא נטה להצילו מן המות, כמו שצוהו דוד (שמואל ב י״ח ה׳) לאט לי לנער לאבשלום. וגם זה בלתי נכון הוא, כי שתי הנטיות שנזכרו בכתוב הם מטבע אחד. ויותר נכון לפרשו שיואב היה כל ימיו נוטה אחרי אדוניהו להמליכו תחת אביו, עד שמפני זה לא נטה אחרי אבשלום והרגו כשמצא מקום אליו כדי שימלוך אדוניהו שהיה אחריו בשנים, ויהיה אמרו ואחרי אבשלום לא נטה, מסובב מנטותו אחרי אדוניהו, כי כבר בימי אבשלום היה יואב נוטה אחרי אדוניהו, ועם היות שלא נזכר זה שם הנה הנביא ביארו הנה. והיותר נראה אצלי הוא, שהכתוב רצה להאשים את יואב על אשר נטה אחרי אדוניהו ומרד במלכו׳ דוד בהיותו כל ימיו עבד נאמן, וגם אחרי אבשלום לא נטה עם היותו הבן הגדול ושנטו כל ישראל אחריו, ולכן הוקשה מאד איך בסוף נעשה צדוקי? ואיך נטה אחרי אדוניהו שלא היו עמו כי אם מתי מעט? כאלו עונותיו פתוהו ויפת לעשות בזקנתו מה שלא עשה כל ימיו בהיות לאל ידו לעשות, גם כי מפנ״ז היתה משטמה רבה בלב שלמה עליו, באמרו הנה יואב היה שר הצבא ואחרי אבשלום לא נטה ומה ראה עתה על ככה ומה הגיע אליו לנטות אחרי אדוניהו? אין זה כי אם לשנאתו אותי ולכן החזיק ידו לקחת המלכות ממני. ואין ספק שיואב חכם היה ונתחרט מאשר סכל את ידיו במה שנטה אחרי אדוניהו, בהיות שלא נסה ללכת באלה, שאחרי אבשלום עם כל ישראל לא נטה, ובעמדו עומד מרעיד משתאה לעבר נבהל להווה ירא לעתיד, חשב בלבו שהיה בן מות כפי הדין, וששלמה אחר שלא חמל על אדוניהו אחיו לא יחמול ולא יכסה עליו, ולכן נס אל אהל ה׳ ויחזק בקרנות המזבח שהיה אצל הארון אשר בירושלם, כי שם העלה דוד עולות ושלמים, ועשה זה בחשבו להמלט שמה. ואמרו ז״ל במסכת סנהדרין (צ״ל מכות י״ב ע״א:) אמר רב יהודה אמר רב, שתי טעיות טעה יואב, טעה שאין המזבח קולט אלא גגו והוא תפש בקרנותיו, טעה שלא היה קולט אלא מזבח עולמים והוא תפש בקרנות המזבח אשר בשילה, אמר אביי בהא נמי מיטעא טעה, שאינו קולט אלא כהן ועבודה בידו והוא זר היה:
והשמועה – מה שהרג את אדוניה וגרש את אביתר, באה עד יואב, רוצה לומר: מהשמועה ההיא פחד לנפשו, על כי גם הוא היה עמהם בקשר המרד.
ואחרי אבשלום לא נטה – כי אלו נטה גם אחר אבשלום, לא היה אם כן נופל וגרוע מיתר עבדי המלך, אשר היו עם אדוניה, ועם כל זאת לא נעשה להם דבר אבל הואיל ולא נטה אחר אבשלום, עם שרוב ישראל נטו אחריו, ואחר אדוניה נטה, אם כן מהנראה, בוודאי היה זה על כי ראותו כי גדל שלמה וראוי למלוכה, ובעבור שנאתו, נטה אחר אדוניה. וחשב שבעבור זה יחם לבב שלמה להרגו.
אהל ה׳ – אשר הארון והמזבח לפניו.
בקרנות המזבח – בחשבו שלא יטמא את המקום, להרגו שמה.
(כח-לד) השאלות:
מז״ש ואחרי אבשלום לא נטה, שמשמע שבעבור זה יגדל חטאו עתה ואיך יהיה זה, למה כפל כה דבר יואב וכה ענני, ולמה אמר וקברתו הלא ודאי יקברהו, ומה הרויח יואב במ״ש כה אמות, ולמה קללו שלמה אותו ואת זרעו, וכבר היתה מיתתו כפרה על עונותיו.
והשמועה באה עד יואב – ובאר הטעם שיואב ירא לנפשו יותר מאביתר,
כי נטה אחרי אדניהו ואחרי אבשלום לא נטה – כי אם היה נוטה אחרי אבשלום גם כן בחשבו שהמלוכה מגיעה אל הבכור אין לו עתה משפט מות כי עשה לפי מחשבתו שהבכור הוא המולך, אבל אחרי שלא נטה אחרי אבשלום ואדרבה הרג את אבשלום, אם כן הלא מתחייב מיתה במה שעשה עתה בעצמו חטא זה שעשה אבשלום, במה שרצה להמליך את אדוניהו, וגם שאחרי שלא נטה אחרי אבשלום, בהכרח מה שנטה אחרי אדוניהו לא היה משום שחשב שהבכור ימלוך רק בעבור שירא משלמה בידעו פשעיו מה שחטא שהרג את עמשא. ולכן נס אל אהל ה׳ כי ידע שחייב מיתה, וחז״ל אמרו שטעה ג׳ טעיות.
א. שאין המזבח קולט רק כהן ועבודה בידו, ונגד זה אמר וינס יואב
ב. שאין קולט רק בית עולמים, ועז״א אל אהל ה׳
ג. שאין קולט רק גגו לא קרנותיו, ועז״א ויחזק בקרנות המזבח.
כי יואב וגו׳ – א״כ שנאתו היתה על שלמה ולא על דוד.
וְהַשְּׁמֻעָה שדוד ציווה על שלמה להרוג את יואב1, וששלמה כבר הרג את אדוניה וגרש את אביתר2 בָּאָה – הגיעה עַד יוֹאָב אשר פחד לנפשו3 כִּי – בגלל שגם יוֹאָב נָטָה אַחֲרֵי אֲדֹנִיָּה מתוך שנאה לשלמה4, וְאַחֲרֵי אַבְשָׁלוֹם לֹא נָטָה שפחד מדוד5, אך הרגו בניגוד לציווי דוד6, וַיָּנָס יוֹאָב אֶל אֹהֶל יְהוָה אשר הארון והמזבח לפניו7 וַיַּחֲזֵק בְּקַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ שחשב שלא יטמא את המקום להרגו שם8:
1. רש״י.
2. רד״ק, מצודת דוד.
3. מצודת דוד.
4. מצודת דוד, ולא מתוך שחשב שהמלכות מגיעה לבכור שכן לא נטה אחרי אבשלום, מלבי״ם.
5. רלב״ג.
6. רש״י.
7. מצודת דוד.
8. מצודת דוד.
תרגום יונתןילקוט שמעונירש״יר״י קרארד״קרי״דר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותהכל
 
(כט) וַיֻּגַּ֞ד לַמֶּ֣לֶךְ שְׁלֹמֹ֗ה כִּ֣י נָ֤ס יוֹאָב֙ אֶל⁠־אֹ֣הֶל יְהֹוָ֔הי״י֔ וְהִנֵּ֖ה אֵ֣צֶל הַמִּזְבֵּ֑חַ וַיִּשְׁלַ֨ח שְׁלֹמֹ֜ה אֶת⁠־בְּנָיָ֧הוּ בֶן⁠־יְהוֹיָדָ֛ע לֵאמֹ֖ר לֵ֥ךְ פְּגַע⁠־בּֽוֹ׃
And it was told to King Solomon, "Joab has fled to the Tent of Hashem, and, behold, he is by the altar.⁠" Then Solomon sent Benaiah the son of Jehoiada, saying, "Go, strike him.⁠"
תרגום יונתןרד״קרלב״ג תועלותאברבנאלמלבי״םמקראות שלובותעודהכל
וְאִתְחַוָא לְמַלְכָּא שְׁלֹמֹה אֲרֵי אַפֵּיךְ יוֹאָב לְמַשְׁכְּנָא דַייָ וְהָא בִּסְטַר מַדְבְּחָא וּשְׁלַח שְׁלֹמֹה יַת בְּנָיָהוּ בַּר יְהוֹיָדָע לְמֵימָר אֱזֵיל שְׁלוֹט בֵּיהּ.
אצל המזבח – כמו שאמר שהחזיק בקרנות המזבח.
ואמרו רבותינו ז״ל כי בדבר זה טעה יואב, כי לא היה קולט המזבח אלא עלא גגו, דכתיב: מעם מזבחי (שמות כ״א:י״ד) – ולא על מזבחי.
א. כן בכ״י וטיקן 71, לוצקי 849, מדריד 5476, פריס 196. בדפוסים נוסף כאן: ״שגגה ועל״.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כח]

ושלמה צוה מיד אל בניהו בן יהוידע שיהרגהו. וידעת היום והשבות אל לבבך שלא היתה מיתת יואב מפני מה שצוה עליו דוד אל שלמה בנו לפני מותו, כי אם בעבור שמרד בדוד מלכו בהמליכו את אדוניהו בחייו מבלי מצותו, בהיותו שר הצבא וגם בהיותו יודע שדבר הנביא בשם ה׳ ששלמה ימלוך ושנשבע דוד לבת שבע להמליכו תחתיו, ועכ״ז התעורר יואב לחלוק על ה׳ ועל שלמה משיחו והסית והדיח את אדוניהו למרוד באביו, וגם היה מסיתו שנית לשאול את אבישג לאשה לבקש תואנה על דבר המלכות, ואמת כל זה עוד אצל שלמה מאשר נס אל אהל ה׳, כאיש אשר היה יודע בעצמו היותו יועץ בליעל בדבר הרע הזה ולכן צוה להרגו, כי עם היות שעד עתה לא הרגו היה מפני היותו מוחל וסולח לעון אדוניהו ואיך יעניש המחזיקים בבריתו? אבל כאשר באו ימי הפקודה ונענש אדוניהו על המרד הראשון והשני, ראה שלמה להעניש גם כן עמו המסיתים והמדיחים אותו בו אחרי שהמה עזרו לרעה. והסתכל ששלמה לא צוה את בניהו שיוציא את יואב מאהל השם ולא שיסירהו מקרנות המזבח אבל צוה לבד פגע בו, רוצה לומר בכל מקום אשר יהיה שם, והיה זה לפי שהמזבח ליואב לא היה קולט מהסבות שזכרתי כמו שאחז״ל (בסנהדרין) (צ״ל מכות שם.) או לפי שהיה בעון יואב חלול כבוד המלכות ומפני זה לא היה המזבח קולט אליו, כמו שגם כן לא תקלוט במה שיש בו חלול השם.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כח]

וַיֻּגַּד לַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה כִּי נָס יוֹאָב אֶל אֹהֶל יְהוָה וְהִנֵּה הוא נמצא אֵצֶל – ליד הַמִּזְבֵּחַ שחשב בטעות כי המזבח מציל מהריגה במזיד1, וַיִּשְׁלַח שְׁלֹמֹה אֶת בְּנָיָהוּ בֶן יְהוֹיָדָע לֵאמֹר לֵךְ לשם ופְּגַע בּוֹ מכת מוות:
1. רלב״ג. ובמדרש, אמר רב יהודה אמר רב שתי טעויות טעה יואב, טעה שאינו קולט אלא גגו והוא תפש בקרנותיו, וטעה שאינו קולט אלא מזבח בית עולמים והוא תפש בקרנות מזבח של שילה, אביי אמר שטעה גם בזה שאינו קולט אלא כהן ועבודה בידו והוא לא היה כהן, ילקוט שמעוני.
תרגום יונתןרד״קרלב״ג תועלותאברבנאלמלבי״םמקראות שלובותהכל
 
(ל) וַיָּבֹ֨א בְנָיָ֜הוּ אֶל⁠־אֹ֣הֶל יְהֹוָ֗הי״י֗ וַיֹּ֨אמֶר אֵלָ֜יו כֹּֽה⁠־אָמַ֤ר הַמֶּ֙לֶךְ֙ צֵ֔א וַיֹּ֥אמֶֽר ׀ לֹ֖א כִּ֣י פֹ֣ה אָמ֑וּת וַיָּ֨שֶׁב בְּנָיָ֤הוּ אֶת⁠־הַמֶּ֙לֶךְ֙ דָּבָ֣ר לֵאמֹ֔ר כֹּֽה⁠־דִבֶּ֥ר יוֹאָ֖ב וְכֹ֥ה עָנָֽנִי׃
And Benaiah came to the Tent of Hashem, and said to him, "Thus says the king, 'Come forth.'" And he said, "No; but I will die here.⁠" And Benaiah brought back word to the king, saying, "Thus said Joab, and thus he answered me.⁠"
תרגום יונתןילקוט שמעונירש״יר״י קרארד״קרלב״ג תועלותאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״םמקראות שלובותעודהכל
וַאֲתָא בְּנָיָהוּ לְמַשְׁכְּנָא דַייָ וַאֲמַר לֵיהּ כִדְנַן אֲמַר מַלְכָּא פוּק וַאֲמַר לָא אֲרֵי כָּא אִתְקְטֵיל וַאֲתֵיב בְּנָיָהוּ יַת מַלְכָּא פִּתְגָמָא לְמֵימַר כְּדֵין מַלֵיל יוֹאָב וּכְדֵין אֲתֵיבָנִי.

רמז קעב

וישב בניהו (אל) [את] המלך (ויאמר) [דבר לאמר] כה דבר יואב וכה ענני – א״ל זיל אימא ליה תרתי לא תעביד בהאי גברא אי קטלת ליה קביל עלך לווטתא דלטייה אבוה ואי לא שבקיה דליקום בלווטתא.
ויאמר לא – שתים לא אקבל עלי. קללות שקללני דוד אביך במיתת אבנר: יחולו על ראש יואב (שמואל ב ג׳:כ״ט), יקבלם שלמה עליו, ואחר כך אצא.
And he said, "No.⁠" Two [punishments] I will not accept upon myself. The curses that your father Dovid cursed me at the death of Avner, as it is stated, "They shall fall upon the head of Yo'av.⁠"1 let Shelomo accept them upon himself, and afterward I will go.
1. II Shemuel 3:29.
כי פה אמות – על פי בית דין שבלשכת הגזית, כדי שיהיו נכסיו ליורשין כאותה ששנינו הרוגי בית דין נכסיהן ליורשין, הרוגי מלכות נכסיהן למלכות.
לא כי פה אמות – אמר כן כדי להעניש שלמה לפי מחשבתו שיהרגהו במזבח י״י.
ורבותינו ז״ל: מהם אמרו כי הרוגי מלכות נכסיהם למלך, ומפני זה לא רצה לצאת, כדי שלא יהיו נכסיו למלך. אמר שלמה לבניהו: וכי לממונו אני צריך, עשה כאשר דבר ופגע בו (מלכים א ב׳:ל״א). ומהם אמרו כי נכסיהם ליורשים כמו הרוגי בית דין, ומה שאמר: לא כי פה אמות לא אמר אלא לחיי שעה, להאריך בחייו עד שילך בניהו לשלמה וישוב.
ועוד בדבריהם ז״ל: וכי יואב שהיה חכם גדול וראש סנהדרין, שנאמר: יושב בשבת תחכמוני (שמואל ב כ״ג:ח׳), לא היה יודע שכתוב בתורה: כי יזיד איש על רעהו להרגו בערמה מעם מזבחי תקחנו למות (שמות כ״א:י״ד), שהלך והחזיק בקרנות המזבח, והלא הוא הרג אבנר ועמשא בערמה, ושלמה שלח להוציאו משם ולדונו בבית דין, אלא אמר יואב: הרוגי בית דין אין נקברין בקברי אבותיהם אלא הם לעצמן, מוטב לי שאמות כאן ואקבר בקברי אבותי, וזהו שאמר: לא כי פה אמות, ולדעת בעל זה הדרש בא טעם וקברתו (מלכים א ב׳:ל״א) יפה, כלומר פגע שם בו כדבריו, וקברתו בקברי אבותיו.
כה דבר יואב וכה ענני – כפל דבר, כמנהג המקרא, כי הוא לא אמר לו אלא: לא כי פה אמות, ואפשר שאמר לו דברים אחרים, ותכלית הדברים: לא כי פה אמות.
ורבותינו ז״ל אמרו כי אמר לו לך אמור לשלמה שלא ידינני בשני דינין, אם ירצה להמיתני יקבל עליו הקללות שקללני אביו, ואם לא, יניחני עם הקללות שקללני אביו. ושלמה אמר לבניהו: עשה כאשר דבר ופגע בו (מלכים א ב׳:ל״א), ואני אקבל את הקללות, וכן ראינו שנתקיים בזרעו: מרחבעם, דכתיב: והמלך רחבעם התאמץ לעלות במרכבה (מלכים א י״ב:י״ח), וכתיב: וכל המרכב אשר ירכב עליו הזב (ויקרא ט״ו:ט׳), ודרשו זה מלשון התאמץ, נראה כי קשה היה לו הרכיבה מפני חולי הזוב. שהיה לו מצורע מעוזיהו, דכתיב: והצרעת זרחה במצחו (דברי הימים ב כ״ו:י״ט), מחזיק בפלך מאסא, דכתיב: ואסא חלה את רגליו (מלכים א ט״ו:כ״ג), נופל בחרב מיאשיהו, דכתיב: ויורו המורים למלך יאשיהו, וחסר לחם מיכניה, דכתיב: ארוחת תמיד נתנה לו מאת המלך (מלכים ב כ״ה:ל׳).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כח]

אבל בניהו מעצמו אמר אל יואב כה אמר המלך צא, ואולי היה דעת בניהו וכוונתו כדי להביאו לפני שלמה להתנפל עליו ולבקש על עצמו באופן שיהמו מעיו לו ויכמרו רחמיו עליו ויגרשהו כאשר גרש את אביתר, אחרי היות שניהם, ר״ל יואב ואביתר שוים באותו חטא, והיה כל זה משלמות בניהו, כי לפי שידע שהיה עתיד להיות שר צבא בישראל במקום יואב, היה מבקש להצילו ולא הרגו מיד כמו שצוהו שלמה, פן יאמרו שהיה חפץ להרגו כדי לקחת כבודו ומעלתו, ולכן שלא יאמרו השומעים הרצחת וגם ירשת שררתו השתדל כל מה שאפשר להצילו. אמנם יואב לא האמין בדברי בניהו, וחשב ששלמה לא יחמול עליו ויהרגהו עכ״פ, לכן לא רצה לצאת משם ואמר לא כי פה אמות, ועשה זה להחטיא את שלמה שיצוהו להרגו שמה וידרוש השם את דמו וכבוד בית השם ומזבחו אחרי שצוה לשפוך את דמו במקדש השם, וחשב גם כן שבעבור זה תהיה מיתתו יותר מגונה בעיני העם. וחז״ל בפרק נגמר הדין (סנהדרין דף מ״ח ע״ב) נתנו טעמים אחרים בזה, מהם אמרו שהרוגי מלכות נכסיהם למלך, ולכן לא רצה לצאת כדי שלא יהיה נדון כהרוגי המלכות בעבור נכסיו, ושאמר על זה שלמה וכי לממונו אני צריך? עשה כאשר דבר ויהיה ממונו לבניו. ומהם אמרו (עיין תנחומא סוף פ׳ מסעי) הרוגי מלכות אינם נבקרים בקברי אבותיהם, אמר יואב מוטב שאמות פה ואקבר בקבורת אבותי, השיב שלמה פגע בו וקברתו, רוצה לומר בקבורת אבותיו. והנה אמרו כה דבר יואב וכה ענני, אינו כפל ענין במלות שונות הדבור והענייה כמו שחשבו המפרשים, אבל בניהו לדעתי השיב בדברי יואב שני דברים, האחד תשובתו שאמר לו, רוצה לומר איני רוצה לצאת מכאן, והשני שהוא עצמו גזר אומר ופה אמות, כאלו פיו ענה בו ששלמה לא יחמול עליו אבל ימיתהו על כל פנים ולא יהיה המזבח קולט אותו, ולכן אמר כה דבר יואב, על המיתה שחרץ משפטו, וכה ענני, ר״ל שלא יצא משם:
ענני – מלשון עניה ותשובה.
כה אמר המלך צא – היות חשב כי כן דעת המלך, להוציאו בערמה ולהמיתו, שלא לטמא מקום הארון.
לא – כי יואב הבין בדבר שעל כל פנים ימיתנו, ואמר לא אצא כי פה אמות, ודעתו היה להחטיא את שלמה, במה שיטמא אוהל הארון כאשר יהרגו שמה.
וכה ענני – כפל הדבר במילות שונות.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כח]

כה דבר יואב וכה ענני משמע שחוץ מן המענה לא כי פה אמות היה עוד דברים ביניהם, שעז״א כה דבר יואב, וחז״ל בירושלמי אמרו שיואב רצה לידון בסנהדרין מפני שהרוגי מלך נכסיהן למלך והרוגי ב״ד נכסיהן ליורשין, ובמדרש אמרו אמר יואב הרוגי ב״ד אין נקברין בקברות אבותיהם מוטב שאמות כאן ואקבר בקבר אבותי, וזה מדויק במ״ש.
וַיָּבֹא בְנָיָהוּ אֶל אֹהֶל יְהוָה וַיֹּאמֶר אֵלָיו כֹּה אָמַר הַמֶּלֶךְ צֵא, שחשב שהמלך ביקש להוציאו מן המקום בטרם הריגתו שלא לטמא את המקום1, וַיֹּאמֶר לֹא אצא2 כִּי פֹה אָמוּת, ורצה יואב להחטיא את שלמה שיטמא את המקום3, ושלא יחשב כהרוגי מלכות שנכסיהם למלך4 ולא נקברים בקברי אבותיהם5, וַיָּשֶׁב – הביא בְּנָיָהוּ אֶת הַמֶּלֶךְ – למלך דָּבָר – את הדיבורים שהיו ביניהם6 לֵאמֹר כֹּה דִבֶּר יוֹאָב וְכֹה עָנָנִי:
1. מצודת דוד.
2. לדעת רש״י, סירב יואב לקבל גם את הקללות של דוד וגם מיתה ואמר לא אצא למיתה עד ששלמה יקבל עליו את הקללה שקילל אותי אביו, וכך היה ששלמה קיבל את הקללות כפי שיבואר בפסוק ל״א.
3. רד״ק, מצודת דוד.
4. רד״ק.
5. רד״ק ומלבי״ם.
6. מלבי״ם.
תרגום יונתןילקוט שמעונירש״יר״י קרארד״קרלב״ג תועלותאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״םמקראות שלובותהכל
 
(לא) וַיֹּ֧אמֶר ל֣וֹ הַמֶּ֗לֶךְ עֲשֵׂה֙ כַּאֲשֶׁ֣ר דִּבֶּ֔ר וּפְגַע⁠־בּ֖וֹ וּקְבַרְתּ֑וֹ וַהֲסִירֹ֣תָ׀ דְּמֵ֣י חִנָּ֗ם אֲשֶׁר֙ שָׁפַ֣ךְ יוֹאָ֔ב מֵעָלַ֕י וּמֵעַ֖ל בֵּ֥ית אָבִֽי׃
And the king said to him, "Do as he has said, and strike him, and bury him; that you may remove the innocent blood which Joab shed from upon me and from upon my father's house.
תרגום יונתןילקוט שמעונירש״ירד״קרי״דרלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלמצודת דודמלבי״םמקראות שלובותעודהכל
וַאֲמַר לֵיהּ מַלְכָּא עֲבֵיד כְּמָא דְמַלֵיל וְתִשְׁלוֹט בֵּיהּ וְתִקְבְּרִינֵיהּ וּתְפַלֵי חוֹבַת דַם זַכַּאי דַאֲשַׁד יוֹאָב מַגָן מִנִי וּמִן בֵּית אַבָּא.
ויאמר [לו המלך] עשה כאשר דבר ופגע בו וקברתו – א״ר יהודה אמר רב כל הקללות שקלל דוד את יואב נתקיימו בזרעו של דוד, אל יכרת מבית יואב זב ומצורע ומחזיק בפלך ונופל בחרב וחסר לחם. זב מרחבעם דכתיב והמלך רחבעם התאמץ לעלות במרכבה לנוס לירושלים, וכתיב וכל המרכב אשר ירכב עליו הזב. מצורע מעוזיהו דכתיב והצרעת זרחה במצחו. מחזיק בפלך מאסא דכתיב רק לעת זקנתו חלה את רגליו (מלכים א ט״ו:כ״ג), א״ר יהודה שאחזו פודגרא. א״ל מר זוטרא בריה דרב נחמן לר״נ היכי דמי א״ל כמחט בבשר החי. מנא ידע, אי בעית אימא מיחש הוא דחש בה. ואי בעית אימא מרביה הוה גמר לה. ואי בעית אימא סוד י״י ליראיו נופל בחרב מיאשיהו דכתיב ויורו המורים ליאשיהו וא״ר יהודה א״ר מלמד שעשו כל גופו ככברה. וחסר לחם מיכניה דכתיב וארוחתו ארוחת תמיד נתונה לו מאת המלך אתייה ליואב א״ל מאי טעמא קטלתיה לאבנר א״ל גואל הדם דעשאל אחי הואי. עשאל רודף היה, היה לו להציל באחד מאבריו, לא הוה יכיל ליה, א״ל השתא בדופן חמישית כיון ליה דכתיב ויכהו אבנר באחרי החנית אל החומש וא״ר יוחנן בדופן חמישית מקום שמרה וכבד תלוים בו באחד מאבריו לא יכיל ליה. אמרו ליה ניזיל לאבנר מאי טעמא קטלתיה לעמשא, א״ל עמשא מורד במלכות הוה דכתיב ויאמר המלך אל עמשא הזעק לי את איש יהודה שלשת ימים וגו׳ וילך עמשא להזעיק את יהודה ויוחר מן המועד, א״ל עמשא אכין ורקין דרש אשכח רבנן דפתחו במסכתא אמר כתיב כל אשר ימרה את פיך ולא ישמע את דבריך לכל אשר תצונו יומת, יכול אפילו לדברי תורה, תלמוד לומר רק חזק ואמץ. א״ל ההוא גברא מורד במלכות הוה דכתיב והשמועה באה עד יואב כי יואב נטה אחרי אדוניה ואחרי אבשלום לא נטה מאי לא נטה שבקש לנטות ולא נטה, מ״ט לא נטה א״ר אלעזר עדיין לחלוחית של דוד קיים, ר׳ יוסי ברבי חנינא אמר עדין אצטגניני של דוד קיימין דא״ר יהודה אמר רב ארבע מאות ילדים היו לו לדוד ומהלכים בקרונות של זהב ומגדלי בלורית היו וכלם בני יפת תאר היו והם היו בעלי אגרופין של דוד.
עשה כאשר דבר – אני מקבלם עלי. [לכך נדבקו כל אלה בזרע דוד: עוזיה היה מצורע, אסא – מחזיק בפלך, יהויקים נפל בחרב, וחסר לחם – צדקיהו.⁠1]
1. השוו בבלי סנהדרין מ״ח: ״וחסר לחם מיכניה דכתיב {מלכים ב כ״ה:ל׳} וארוחתו ארוחת תמיד נתנה לו״.
Do as he said. I accept them [i.e., the curses] upon myself. Therefore, all these became attached to Dovid's offspring. Uziyah became [a] leper,⁠1 Assa leaned on a staff,⁠2 Yehoyakim died by the sword,⁠3 and Tzidkiyahu lacked bread.⁠4
1. II Divrei HaYamim 26:19.
2. See II Shemuel 3:29 and I Melakhim 15:23.
3. See Yirmeyahu 22:19.
4. See II Melakhim 25:30.
כאשר דבר – שתמיתהו, כי אין לטעון בזה, שהרי הוא הרג שני השרים בערמה ובזדון, וכתיב: מעם מזבחי תקחנו למות (שמות כ״א:י״ד).
וקברתו – והשתדל בקברתו, כי גדול שר צבא היה. ועל אדניה לא היה צריך להזהירו על קבורתו, כי בן מלך היה.
עשה כאשר דבר ופגע בו – כדכתיב: מעם מזבחי תקחנו, והוא רוצח מזיד.
ופגע בו וקברתו – רוצה לומר: שתצוה לקברו תכף כי בניהו היה כהן ולא היה מותר לו להטמא ליואב ולזה אמר אחר זה וימיתהו ויקבר בביתו בדבר להורות שכבר נקבר על ידי אחרים.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כח]

ואז שלמה אמר אל בניהו עשה כאשר דבר, ר״ל הנה אתה לא עשית כאשר דברתי במה שצויתיך פגע בו וחשבת להצילו ממות, אבל עתה שהוא בעצמו גזר משפטו אין ראוי שתשתדל יותר על חייו כי אם שתעשה כאשר דבר בהמיתך אותו שם לפני המזבח.
ואמר וקברתו, להגיד שיקברוהו כפי כבודו וכבוד יעשה לו במותו אחרי שהיה שר צבא ישראל. והנה לא צוה כזה באדוניהו אחיו, כי היה בן מלך וידוע היה שיקבר בכבוד. וחז״ל (סנהדרין מ״ח ע״ב) דרשו לא כי פה אמות, לא אקבל עלי שני עונשין, אם ירצה שלמה להמיתני יקבל על עצמו הקללות שקללני אביו על מיתת אבנר, ושלמה אמר אל בניהו עשה כאשר דבר ופגע בו ואני אקבל עלי הקללות, וז״ש רב יהודה משמיה דרב, כל הקללות שקלל דוד את יואב נתקיימו בזרעו של דוד, (שמואל ב ג׳ כ״ט) אל יכרת מבית יואב זב ומצורע. זב, מרחבעם, דכתיב (בסי׳ י״ב י״ח) והמלך רחבעם התאמץ לעלות במרכבה, וכתיב (ויקרא ט״ו ט׳) וכל המרכב אשר ירכב עליו הזב. מצורע, מעוזיהו, דכתיב (דברי הימים ב כ״ו י״ט) והצרעת זרחה במצחו. מחזיק בפלך, מאסא, דכתיב (מלכים א ט״ו כ״ג) רק לעת זקנתו חלה את רגליו, אמר רב יהודה זהו שאחזו פוד״אגרה, אמר מר זוטרא בריה דרב נחמן היכי דמי? אמר ליה כמחט בבשר החי. נופל בחרב, מיאשיהו, דכתיב (דברי הימים ב ל״ה כ״ג) ויורו המורים למלך יאשיהו, אמר רב יהודה אמר רב מלמד שעשו כל גופו ככברה. וחסר לחם, מיכניה, דכתיב (מלכים ב כ״ה ל׳) וארוחתו ארוחת תמיד מאת המלך. ויראה מדבריהם ז״ל שחשבו לשלמה עון על מיתת יואב, כי אחרי שלא נהרג בימי דוד על מיתת אבנר ועמשא לא היה ראוי שימות עתה, גם על ענין אדוניהו לא היה בן מות, ומפני זה אמרו שנתקיימו בזרעו של דוד כל הקללות אשר קלל את יואב. ואמרו ששלמה קבלם על עצמו לפי שהוא צוה להרוג את יואב, ואין ספק שהיה על ענין אדוניהו, ומה שאמר שלמה אל בניהו והסירות דמי חנם אשר שפך יואב וגומר, אין פירשו שהיה מצוה להרגו על זה, כי אם לדבר אל בניהו על לבו, כאלו אמר אל תחשוב שבמה שצויתיך להרוג את יואב באהל השם יחשב לך עון ותהיה רוצח ושופך דמים אינו כן, אבל יהיה לך על זה שכר טוב לפני השם, כי מלבד מה שנתחייב מיתה על ענין אדוניהו, הנה עוד תסיר דמי חנם אשר שפך יואב מעלי ומעל בית אבי, כי הוא הרג את אבנר ואת עמשא בערמה ולכן היה ראוי להרגו באותו מקום, כמו שאמרה תורה (שמות כ״א י״ד) וכי יזיד איש על רעהו להרגו בערמה מעם מזבחי תקחנו למות, וכמו שאמרו במסכת סנהדרין אין המזבח קולט למי שנתחייב מיתה בב״ד. הנה אם כן לא הביא שלמה הנה ענין אבנר ועמשא להיותו התכלית העצמיי במיתת יואב עתה כי אם להגיד שהיה סבה מאת השם לגלגל עליו גמולו, לפי שכבר היה בידו עון אחר יחוייב עליו שיהרג אצל המזבח, והיה אם כן ענין אדוניהו תכלית ראשון ודמי אבנר ועמשא תכלית שני שזכר כדי לתת היתר לבניהו להרגו אצל המזבח. והנה אמר מעלי ומעל בית אבי, לפי שעונש יואב לא היה מוטל על ב״ד לפי שלא הרג את אבנר ואת עמשא בעדים והתראה, אבל היה מוטל על המלך להענישו מבלתם כפי צורך השעה, ולכן במנעו ממנו העונש היה הדם ההוא על בית דוד אביו מצד שהוא מלך, ועתה שנהרג יואב עם היותו בעצם וראשונה על ענין אדוניהו הוסרו אותם הדמים מעל זרע דוד ושבו על ראש יואב:
כאשר דבר – להמיתו שמה.
ופגע בו – כפל דבריו לזרזו [ואף כי אביו צוה להמציא לו עילה להרגו, הנה זה העילה שמצא, כי גם זה תחשב לקצת מרד, בנוסו מפני המלך].
וקברתו – לא שיקברו בעצמו, כי כהן היה אבל כוונתו לצוות לקברו בקבר הראוי לו, כי שר וגדול היה.
והסירות – במה שתמית אותו יגולגל עוד זכות, כי תסיר עונש דם חנם מעלי ומעל בית אבי, כי אם לא יהרג הוא יהיה עלינו עונש מה, על מה שלא בערנו הרע.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כח]

עשה לו כאשר דבר ופגע בו וקברתו – ר״ל שיקברנו בקבר אבותיו כאשר דבר והנה שלמה רצה להרגו על שהוא מורד ונטה אחרי אדוניהו, ובזה יהיה מהרוגי מלך, וסנהדרין אם יהרגוהו יהיה על שהרג את אבנר ועמשא, וז״ש והסירות דמי חנם אשר שפך – שזה יהיה בדין הסנהדרין, עוד אמרו חכמינו ז״ל שהיו דברי יואב שיקבל עליו שלמה את הקללות שקללו דוד בהרגו את אבנר כמ״ש (שמואל ב ג׳ כ״ט) ואל יכרת מבית יואב זב ומצורע וכו׳, וז״ש.
וַיֹּאמֶר לוֹ הַמֶּלֶךְ עֲשֵׂה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר להמיתו שם1 וּפְגַע בּוֹ שהמזבח אינו מציל הורג בזדון2 וּקְבַרְתּוֹ תכף3 ע״י שליח4 בקבר אבותיו5 הראוי6, וַהֲסִירֹתָ – וכשתבער הרע7 תסיר בכך את העונש בגין דְּמֵי חִנָּם אֲשֶׁר שָׁפַךְ יוֹאָב, מֵעָלַי וּמֵעַל בֵּית אָבִי שהיינו אמורים לקבל אלמלא לא ביערנו את הרע8:
1. מצודת דוד, ואני מקבל את הקללות שקילל אבי והם חלו על עוזיהו שהיה מצורע, אסא מחזיק בפלך, יהויקים נפל בחרב וצדקיהו חסר לחם, רש״י.
2. רד״ק.
3. רלב״ג.
4. שכן כהן היה, רלב״ג, מצודת דוד.
5. מלבי״ם.
6. רד״ק.
7. מצודת דוד.
8. מצודת דוד.
תרגום יונתןילקוט שמעונירש״ירד״קרי״דרלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלמצודת דודמלבי״םמקראות שלובותהכל
 
(לב) וְהֵשִׁיב֩ יְהֹוָ֨הי״י֨ אֶת⁠־דָּמ֜וֹ עַל⁠־רֹאשׁ֗וֹ אֲשֶׁ֣ר פָּגַ֣ע בִּשְׁנֵֽי⁠־אֲ֠נָשִׁ֠ים צַדִּקִ֨ים וְטֹבִ֤ים מִמֶּ֙נּוּ֙ וַיַּהַרְגֵ֣ם בַּחֶ֔רֶב וְאָבִ֥י דָוִ֖ד לֹ֣א יָדָ֑ע אֶת⁠־אַבְנֵ֤ר בֶּן⁠־נֵר֙ שַׂר⁠־צְבָ֣א יִשְׂרָאֵ֔ל וְאֶת⁠־עֲמָשָׂ֥א בֶן⁠־יֶ֖תֶר שַׂר⁠־צְבָ֥א יְהוּדָֽה׃
And Hashem will return his blood upon his own head, because he struck two men more righteous and better than he, and slew them with the sword, and my father David did not know: Abner the son of Ner, captain of the army of Israel, and Amasa the son of Jether, captain of the army of Judah.
תרגום יונתןילקוט שמעוניר״י קרארד״קר״י אבן כספירלב״ג תועלותאברבנאלמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותעודהכל
וְיָתֵיב יְיָ יַת חוֹבַת קְטוֹלֵיהּ בְּרֵישֵׁיהּ דִשְׁלַט בִּתְרֵין גַבְרַיָא דְזַכָּאִין וְטָבִין מִנֵיהּ וְקַטְלִינוּן בְּחַרְבָּא וְאַבָּא דָוִד לָא יְדַע יַת אַבְנֵר בַּר נֵר רַב חֵילָא דְיִשְׂרָאֵל וְיַת עֲמָשָׂא בַר יֶתֶר רַב חֵילָא דְבֵית יְהוּדָה.
והשיב י״י את דמו על ראשו אשר פגע בשני אנשים צדיקים וטובים ממנו – טובים שהם דרשו אכין ורקין והוא לא דרש. צדיקים שהם בפה ולא עשו והוא בכתב ועשה.
ואת עמשא בן יתר שר צבא יהודה – שכך הבטיחו אבא אם לא שר צבא תחת יואב (שמואל ב י״ט:י״ד) אשימך כל הימים.⁠1
1. השוו ללשון הפסוק בשמואל א כ״ח:ב׳.
צדיקים וטובים ממנו – שלא שפכו דם נקי, כמו ששפך הוא. ואפשר שהיו להם מעלות יתירות עליו.
ודרשו בו: צדיקים וטובים – שהם צדיקים שנצטוו בפה ולא עשו, כי מה שאמר: ויאמר המלך לרצים הנצבים סובו והמיתו את כהני י״י (שמואל א כ״ב:י״ז), דרשו בו כי אבנר ועמשא היו, שהיו נצבים עליו. ופי׳ הפסוק: כן לרצים ולאשר היו נצבים עליו, כי אבנר ועמשא שרים היו, ולא רצים. וכתוב: ולא אבו עבדי המלך (שמואל א כ״ב:י״ז), אף על פי שאמר להם שאול בפה להרוג, לא רצו הם. והוא, באגרת ששלח לו דוד לסבב מיתת אוריה, עשה. הנה שהיו שניהם צדיקים ממנו וטובים, שדרשו אכין ורקין, והוא לא דרש, כי כאשר צוה שאול להם להמית את כהני י״י, אמרו הם: כתיב כל איש אשר ימרה את פיך יומת (יהושע א׳:י״ח), יכול אפילו צוה שאול לעבור על דברי תורה והמרה אדם את פיו יומת, תלמוד לומר: רק חזק ואמץ (יהושע א׳:ז׳), ואכין ורקין מעוטין הם. הנה דרשו הם הפסוק כהוגן, וימרו את פי שאול שלא להרוג כהני י״י, ויואב לא דרש כן, כי כיון ששלח לו דוד לסבב מיתת אוריה עשה כן מיד.
ואבי דוד לא ידע – כי שמא היה אדם סבור כי דוד ידע במיתת אבנר לפי שהיה אחרי בית שאול, והרי הראה בקוננו עליו ובצומו עד שהכירו העם כי לא היתה מאת המלך להמית את אבנר (שמואל ב ג׳:ל״ז). וכן בעמשא שמא היה אדם סבור כי דוד ידע לפי שנטה אחרי אבשלום, לפיכך אמר: ואבי דוד לא ידע, שהרי אמר לו: הזעק לי את איש יהודה ואתה פה עמוד (שמואל ב כ׳:ד׳).
את אבנר בן נר – באור שני אנשים שקדם זכרם ואם הוא רחוק ורבים כן.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כח]

והנה אמר ואבי דוד לא ידע, לפי שהיו אנשים רבים מגמגמים שלא הרג יואב את אבנר כי אם במצות דוד, עד שבעבור זה נתעצב דוד מאד, כמו שאמר שם (שמואל ב ג׳ ל״ז) וידעו כל העם וכל ישראל ביום ההוא כי לא היתה מהמלך להמית את אבנר בן נר וגומר:
והשיב ה׳ – עתה כשיומת הוא, הנה ה׳ השיב עונש דמי חנם על ראשו ומפרש מהו הדם, ואמר: אשר פגע וגו׳.
ואבי דוד לא ידע – עד לא הכם, ואין לאבי אשמה בזה, ועליו העון.
שר צבא יהודה – אולי רק על יהודה לבד שמהו אבשלום לשר צבא.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כח]

(לב-לג) והשיב ה׳ את דמו על ראשו – וכו׳ ושבו דמיהם בראש יואב ובראש זרעו – שהשיב שהגם שנדון במיתה, ראוי הוא גם לקללה, כי חוץ מן הדין משפטו קשה יותר,
א. שהרג שני אנשים
ב. שהיו צדיקים וטובים
ג. שהרגם בחרב ואבי דוד לא ידע – כי הריגת חרב היה נוהג בדין המלכות, והוא הרגם כאילו היה עפ״י המלך והמלך לא ידע ופגם בזה בכבוד דוד,
ד. שהנרצחים היו שרי צבאות ישראל ויהודה – ולכן חוץ ממה שהשיב ה׳ דמו בראשו, ישובו דמיהם גם בראש יואב ובראש זרעו לעולם והקללות יחולו עליו לא על בית דוד כי לדוד ולזרעו יהיה שלום – וחז״ל אמרו שלא צדק בזה והקללות נתקיימו בזרע בית דוד.
ואבי דוד לא ידע – הריגת עמשא ע״י יואב העירה מחדש חשדי על דוד שהוא צוה לשר צבאו להרוג שניהם וליחס הדבר לעצמו כאלו מדעתו עשה לנקום נקמת אחיו מיד אבנר, ונקמת דוד מיד עמשא.
וְהֵשִׁיב – והחזיר יְהוָה לאחר מיתתו של יואב1 אֶת דָּמוֹ – הדם אשר שפך בחינם2 עַל רֹאשׁוֹ של יואב אֲשֶׁר פָּגַע בִּשְׁנֵי אֲנָשִׁים צַדִּקִים וְטֹבִים מִמֶּנּוּ וַיַּהַרְגֵם בַּחֶרֶב, וְאָבִי דָוִד אין לו אשמה בעניין3 שכן לֹא יָדָע מזה ועל דעת עצמו יואב הרג אֶת אַבְנֵר בֶּן נֵר שַׂר צְבָא יִשְׂרָאֵל וְאֶת עֲמָשָׂא בֶן יֶתֶר שַׂר צְבָא יְהוּדָה4:
1. מצודת דוד.
2. מצודת דוד.
3. מצודת דוד.
4. אולי אבשלום שם אותו שר צבא רק על יהודה, מצודת דוד.
תרגום יונתןילקוט שמעוניר״י קרארד״קר״י אבן כספירלב״ג תועלותאברבנאלמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותהכל
 
(לג) וְשָׁ֤בוּ דְמֵיהֶם֙ בְּרֹ֣אשׁ יוֹאָ֔ב וּבְרֹ֥אשׁ זַרְע֖וֹ לְעֹלָ֑ם וּלְדָוִ֡ד וּ֠לְזַרְע֠וֹ וּלְבֵית֨וֹ וּלְכִסְא֜וֹ יִהְיֶ֥ה שָׁל֛וֹם עַד⁠־עוֹלָ֖ם מֵעִ֥ם יְהֹוָֽהי״יֽ׃
So shall their blood return upon the head of Joab and upon the head of his seed forever; but to David, and to his seed, and to his house, and to his throne, there shall be peace forever from Hashem.⁠"
תרגום יונתןר״י קרארד״קרלב״ג תועלותאברבנאלמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותעודהכל
וִיתוּבוּן דְמֵיהוֹן בְּרֵישׁ יוֹאָב וּבְרֵישׁ בְּנוֹהִי עַד עַלְמָא וּלְדָוִד וּלְזַרְעֵיהּ וּלְבֵיתֵיהּ וּלְכוּרְסֵיהּ יְהֵא שְׁלָמָא עַד עַלְמָא מִן קֳדָם יְיָ.
ושבו דמיהם בראש יואב ובראש זרעו לעולם – כשם שקיללו אבא יחלו על ראש יואב ועל כל בית אביו ואל יכרת מבית יואב זב וגו׳ (שמואל ב ג׳:כ״ט), למדת שקללה שקילל דוד זרעו של יואב קללת עולם קיללו והוא ששלמה חוזר עליה ואומר ושבו דמיהם בראש יואב ובראש {זרעו} לעולם. ואם לא שאמרו רבותינו אין משיבין על דברי אגדה תשובה גדולה יש להשיב על שאמרו שלא רצה לקבל עליו דין הרג אם לא יקבל עליו שלמה קללה שקיללו אביו, וכשבניהו משיב דבר אל שלמה לאמר כה דבר יואב וכה ענני (מלכים א ב׳:ל׳) מה שלמה משיבו עשה כאשר דבר (מלכים א ב׳:ל״א), ומוטב שאקבל עלי קללה שקיללו אבא ואקיים מצות אבא משאפר מצות אבא ויעמוד יואב בקללתו, לדבריך אם כן הוא שקיבלה עליו למה הוא חוזר ומחזירה בראש יואב ובראש זרעו לעולם, על כן חדלתי לי לפרש מקרא זה אחר מדרשו.
ולדוד ולזרעו ולביתו ולכסאו יהיה שלום עד עולם מעם י״י – בו בלשון שאמר דוד כששמע שהרג יואב את אבנר נקי אני וזרעי וממלכתי מעם י״י עד עולם מדמי אבנר בן נר (שמואל ב ג׳:כ״ח).
ובראש זרעו – כמו שקלל דוד אביו זרעו, כמו שאמר: ואל יכרת מבית וגו׳ (שמואל ב ג׳:כ״ט).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כח]

ואמנם למה אמר שלמה שנית ושבו דמיהם בראש יואב ובראש זרעו וגומר, אחרי שכבר אמר והשיב השם את דמו על ראשו, המפרשים לא נתעסקו בביאורו, והנראה אלי הוא, שדוד קלל את יואב ואת זרעו על מיתת אבנר כמו שזכרתי, ואין ספק שג״כ קללהו על מות עמשא ואם לא נזכר, ולפי שבמותו אמר שלמה והשיב ה׳ דמו על ראשו אשר פגע בשני אנשים וגומר, אמר עוד שמלבד זה העונש שיקבל יואב במיתתו ושפיכת דמו הנה עוד ישובו דמיהם בראשו ובראש זרעו עד עולם באותם הקללות שקללו דוד, וכאלו אמר שלא תהיה שפיכת דמו כפרת עונותיו כי על כל פנים יחולו הקללות על זרעו, והיה זה לפי שנהרג בעצם וראשונה על ענין אדוניהו, ולכן נשארו במקומם הקללות שהיו בעבור אבנר ועמשא. ולפי שעדיין נשאר האשם על דוד למה לא הרגו עליהם בחייו, לכן התפלל שלמה אל האלהים עליו ואמר ולדוד ולזרעו ולביתו ולכסאו שלום, ואין לך שתאמר שזה שאמר שלמה ולדוד ולזרעו ולביתו ולכסאו שלום מכחיש למה שאחז״ל שקבל שלמה על עצמו הקללות שקלל דוד את יואב, לפי שאין כוונתם ששלמה רצה בהם ושקבל אותם מדעתו ורצונו, כי אם שבעשותו פעל הריגת יואב אצל מזבח ה׳ באותו פעל נתחייבו על זרעו של שלמה אותם הקללות כלם, ולפי שדוד בצואתו לא צוה על הריגת יואב כ״א על גרושו כמו שפירשתי בפסוקים, ושלמה עצמו הרגו על ענין אדוניהו, לכן אמרו ששלמה קבל הקללות על עצמו לפי שהוא צוה על הריגת יואב בביאור, ולא אמרו על דוד שקבל אותם לפי שלא צוה על הריגתו. ואמנם ענין הקללות ההמה בזרע יואב ובזרע שלמה ראוי שיפורש במקום הזה. וראשונה מה ראה דוד להעניש את יואב ולקללו באותם החמשה קללות זב ומצורע ומחזיק בפלך ונופל בחרב וחסר לחם? והנה נופל בחרב הוא מדה כנגד מדה על מה שהרג את אבנר בחרב, אבל שאר החליים והצרות יראה שאין להם יחס בענינו, וחז״ל (עי׳ ילקוט שמואל ריש רמז קמ״ב ועיין מזה ג״כ דף קמ״ב ע״ד) אמרו בזה שבחמשה דברים אדם זוכה לבניו, בנוי שנאמר והדרך על בניהם, בכח, שנאמר גבור בארץ יהיה זרעו, בעושר, שנאמר ולא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם, בחכמה, שנאמר ולמדתם אותם את בניכם, בשנים, שנאמר למען ירבו ימיכם וימי בניכם. ודוד קלל את בני יואב בכלם, זב כנגד הכח, מצורע כנגד הנוי, שנאמר ושפח ה׳ קדקוד בנו׳ ציון וגומר, כי תחת יופי, זה הדור וזה כעור, מחזיק בפלך כנגד החכם, כי המחזיק בפלך הוא הטפש, ונופל בחרב כנגד השנים, זה מאריך ימים וזה מקצר ימים, וחסר לחם כנגד העושר. ובאמת יש טעם בטעם הזה אשר נתנו, כי הנה הזב הוא בחולשת הכח ביציאת הלחות תמיד ממנו, והצרעת מסיר הנוי ויופי הפנים בהשחתת התבנית הטבעי הטוב, ומחזיק בפלך אמרו על הטפש בדרך השאלה ומליצת השיר, לפי שהטפש אינו מחזיק דעתו ודבריו על משענת השכל הישר כי אם על משענת קנה רצוץ הדמיון ועץ יבש שהוא הפלך, ונופל בחרב וחסר לחם הם כפי פשוטם, וכאלו קלל דוד את זרע יואב שלא יזכה באחד מחמשת הדברים האלה שהאדם זוכה לבניו. וה״ר לוי בן גרשום כת׳ שקללם באלה החמשה קללות, לפי שכל המקולל בהם כאלו מת ובטל מן העולם, ולזה הביא בהם המצורע שהוא כמת, כמו שאמר (במדבר י״ב י״ב) אל נא תהי כמת, ומבואר הוא חולשת טעמו בזה. ואני אחשוב כפי הפשט שדוד קלל את זרע יואב בקללות האלה להיותם מתיחסות אל עון אביהם המרצח. אם זב, מפני שיואב כאשר הרג את אבנר הטיף והזה מדמו על רגליו ועל בגדיו כדי להתהלל בהריגתו, וכמו שאמר דוד בספר זה ויתן דמי מלחמה בחגורתו אשר במתניו ובנעלו אשר ברגליו, ולכן קללו שלא יכרת מביתו זב, שיצא דם ממנו ויוטף על נעלו ובגדיו, כמו שהוא עשה מדמי אבנר. ואם מצורע, לפי שיואב נתכוון להרוג את אבנר מפחדו שהתחבר לדוד אם יבא אליו ויאהבהו, ובקנאתו לזה הרגו כדי להרחיקו ולהפרידו מדוד, ולכן קלל את זרעו שלא יכרת ממנו מצורע שבדד ישב מחוץ למחנה מושבו ולא יתחברו בני אדם אליו. ואם מחזיק בפלך, לפי שיואב עשה זה כבוטח בגבורתו ולהיות חרב גאותו ולא היה מסיר החרב מידו, לכן קלל את זרעו שיהיה מחזיק בפלך, כלומר שלא יקחו בידם חרב ולא יבטחו עליו ולא יחזיקו כ״א על משענת קנה רצוץ ועל עץ יבש שהוא הפלך. ואם נופל בחרב, לפי שיואב במה שהרג את אבנר בקש לנקום נקמת עשאל אחיו שהרגו אבנר בחרב, לכן קללו שיהיה מזרעו תמיד נופל בחרב כמו שנפל עשאל, מצורף להיותו מכוון בזה מדה כנגד מדה שאחרי שהרג את אבנר בערמה יהרגו גם כן את בניו. ואם חסר לחם, לפי שיואב כוון גם כן בהרגו את אבנר מפחדו שאבנר יעשה שלום בארץ ובאפס המלחמה לא ירויח יואב ולא יתעשר בשלל אויביו כמו שהיה בזמן המלחמה, כמו שאמר בספור מיתת אבנר (שמואל ב ג׳ כ״ב) ויואב בא מהגדוד ושלל רב עמם וגומר, לכן קללו שאחרי שהיה חפץ במלחמה כדי להעשיר את בניו ואת זרעו, יהיה מענשו שיהו בני ביתו וכל זרעו חסרי לחם. הנה אם כן היו הקללות האלה ליואב וזרעו מתיחסות ונערכות כפי חטאתו אשר חטא בהריגת אבנר, עם היות שבפרק נגמר הדין אחז״ל שדוד קלל את יואב שלא כדין (סנהדרין דף מ״ח ע״ב), ולכן נתקיימו הקללות ההם כולם בזרעו של דוד, אמנם שלמה אמרו שקבלם על עצמו, רוצה לומר שנתחייבו לו הקללות ההם על אשר צוה להרוג את יואב אצל מזבח ה׳, לפי שאחרי אשר לא שמר למזבח ה׳ ומשכן מקדשו הכבוד הראוי, היה מן הדין שזרעו של שלמה יהיה מגורש מבית ה׳ כזב וכמצורע שמפני טומאתו לא יובא בית ה׳, כי אעפ״י שיואב הרג את אבנר בערמה לא היה בימי שלמה ולכן לא היה מוטל עליו לבערו, וגם לא המיתו עתה כי אם על ענין אדוניה ומזה הצד לא היה ראוי שיהרג במקדש ה׳. ולפי ששלמה עשה זה מפאת יכלתו המוחלט כפי שבט המלכות אשר בידו, לכן יהיה זרעו מחזיק בפלך במקום שבט המלכות ויהיה נופל בחרב כאשר נפל יואב. וכמו שנשארו בני יואב אחרי מותו עם עני ודל וחסר לחם, ככה יהיה זרע שלמה חסר לחם כיון שהרגו על ענין אדוניה שלא היה בן מות עליו כפי הדין. הנה אם כן הקללות ההם התחייבו לזרע שלמה בבחינות מתחלפות מאשר התחייבו לזרע יואב. הנה כל זה אשר פירשתי בענין שלמה הוא כפי שרשי חז״ל, ואמנם כפי פשט הכתובים כבר זכרתי דעתי וכל דרך איש ישר בעיניו:
ושבו דמיהם – רצה לומר: עם שימות יואב, מכל מקום עונש הדם ישוב בראשו, לקבל גמול אחר המיתה, גם בראש זרעו יחול עד עולם, כי המיתה היא גם בעבור המרידה, ולא קבל בזה עדיין עונש שלם על הדם ששפך.
ולביתו – רצה לומר: לבית מלכותו, ואמר לכסאו לתוספת ביאור, ורצה לומר: שיהיה שלום, בין בדבר הגוף בין בדבר המלוכה.
יהיה שלום – כי מה לעשות עוד, אם הומת ובערתי הרע.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כח]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק לב]

ושבו דמיהם וגו׳ – בהיות אמונה שלימה בלב בני ישראל שהאל משיב לרשע כרשעתו ובראותם כי יואב הומת מיתת הרוצחים, בעוד שדוד שכב בשלום עם אבותיו ושלמה מלך תחתיו בכבוד, ידעו כי לא על דוד אשמת הריגתם רק על יואב.
וְשָׁבוּ לאחר מיתתו של יואב דְמֵיהֶם של אבנר ועמשא בְּרֹאשׁ יוֹאָב1 וּבְרֹאשׁ זַרְעוֹ לְעֹלָם כקללת דוד2, אך וּלְדָוִד וּלְזַרְעוֹ וּלְבֵיתוֹ – ולבית מלכותו3 וּלְכִסְאוֹ – ולענייני המלוכה4 יִהְיֶה שָׁלוֹם שכן הומת והרע התבער5 עַד עוֹלָם, והשלום יהיה לעד מֵעִם יְהוָה:
1. שכן עונש המיתה הוא על המרד ולא על הריגת אבנר ועמשא, מצודת דוד.
2. רד״ק.
3. יהיה שלום בדבר הגוף, מצודת דוד.
4. מצודות דוד.
5. מצודת דוד.
תרגום יונתןר״י קרארד״קרלב״ג תועלותאברבנאלמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותהכל
 
(לד) וַיַּ֗עַל בְּנָיָ֙הוּ֙ בֶּן⁠־יְה֣וֹיָדָ֔ע וַיִּפְגַּע⁠־בּ֖וֹ וַיְמִתֵ֑הוּ וַיִּקָּבֵ֥ר בְּבֵית֖וֹ בַּמִּדְבָּֽר׃
Then Benaiah the son of Jehoiada went up, and struck him, and killed him; and he was buried in his house in the wilderness.
תרגום יונתןילקוט שמעונירש״ירד״קרלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלמצודת דודמלבי״םמקראות שלובותעודהכל
וּסְלִיק בְּנָיָהוּ בַר יְהוֹיָדָע וְשַׁלִיט בֵּיהּ וְקַטְלֵיהּ וְאִתְקְבַר בְּבֵיתֵיהּ בְּמַדְבְּרָא.
ויקבר בביתו במדבר – וכי ביתו במדבר היה א״ר יהודה רב כמדבר מה המדבר הפקר לכל אף ביתו של יואב מופקר לכל. ד״א במדבר מה המדבר מנוקה מגזל ועריות אף ביתו של יואב מנוקה מגזל ועריות. ויואב יחיה את שאר העיר א״ר יהודה אמר רב אפילו מוניני דצחנתא טעים ופריס להו. ר׳ פנחס ור׳ ירמיה בר אבא וכי במדבר היה ביתו של יואב אלא כיון שמת נעשו ישראל כמדבר. אי תימא שהיה בונה להם דימוסיאות ומרחצאות שבח היה, ואי תימא שהיה בוזז ומאכיל לת״ח שבח שבחים הוא לו.
בביתו במדבר – שהיה ביתו הפקר כמדבר לעניים.
In his own house in the wilderness. For his home was unrestricted as a wilderness, to [help] the needy.⁠1
1. See Rashi in Bavli Sanhedrin 49a. Alternatively, Yoav had a house in the wilderness where his shepherds stayed when they were out with the sheep, or Yoav house was free of stolen property just like the wilderness (Radak).
ויעל בניהו – עלה אל האהל שהיה שם הארון והמזבח שהחזיק יואב בקרנותיו, ומקום גבוה היה.
בביתו במדבר – מדבר יקרא מקום שאין שם יישוב כלל, ויקרא גם כן מדבר מקום שהוא ביישוב אבל אינו עבוד, יניחנו למרעה הבהמות, כמו שפי׳ בספר שמואל בפסוק: עוברים על פני דרך את המדבר (שמואל ב ט״ו:כ״ג). וכן במדבר זה, פירושו: במקום שהיה לו שם מרעה למקנה, והיה לו שם בית, ובאותו המקום נקבר.
ויש בו דרש: מה מדבר זה מופקר לכל, אף ביתו של יואב מופקר לכל, כי נדיב היה מאד.
ד״א: מה מדבר זה מנוקה מגזל, אף ביתו של יואב מנוקה מגזל.
ד״א: וכי במדבר היה, אלא כיון שנהרג נעשו ישראל כמדבר.
ויקבר בביתו במדבר – רוצה לומר: שכבר נקבר אצל ביתו במדבר שהיה שם או ירצה בזה שהוא נקבר במדבר והוא היה ביתו הראוי לו כי לא יאות לאיש כמוהו להיות מדיני מפני הרגו האנשים בתחבולה ובמרמה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כח]

וספר הכתוב שבניהו הלך לקיים מצות שלמה ועלה אל אהל השם, ואמר ויעל, לפי שהיה האהל בהר ציון אשר שם הארון והמזבח לפניו ועלה שם בניהו והרג את יואב ויקבר בביתו במדבר, כלומר בביתו שהיה במדבר שהיה צאנו רועה שמה כך פירש הרב דוד קמחי. וחכמים ז״ל אמרו (מדרש שמואל סוף פרשה כ״ה) וכי במדבר היה יואב קבור? אלא כיון שנהרג נעשו ישראל כמדבר. וה״ר לוי בן גרשום פירש שנקבר במדבר חוץ מהיישוב. שהוא היה הבית הראוי לו, כי לא תאות לאיש כמוהו שיהיה מדיני, כיון שהיה הורג האנשים בערמה, כי אם שיהיה מדברי. והנכון אצלי הוא מה שאמרו גם כן חכמים ז״ל (סנהדרין סוף מ״ט ע״א) שהיה ביתו הפקר לעניים כמדבר. וענין זה אצלי הוא, שיואב עשה בית אכסניא במדבר להכניס שם אורחים ועניים מרודים יביא בית, ולהיות הבית ההוא בית צדקה נקבר שם כדי שההולכים ובאים יתפללו על נפשו, אחרי אשר הכין לפניהם שם מטה ושלחן וכסא ומנורה. ואפשר עוד לומר שהיה בית יואב חוץ לחומה ואחרי שנהרג הוליכוהו שם, ולפי שלא נחשוב שנקבר בתוך הבית, אמר הכתוב במדבר, רוצה לומר אצל ביתו לצד המדבר. ואמנם מי הרגו ומי קברו, הכתוב אומר שבניהו הוא הרג את אדוניהו ואת יואב, וכן יאמר אחרי זה שהרג את שמעי, וכתבו המפרשים שעם היותו כהן והיה לו אסור להטמא למתים היה פוגע בהם ומסלק ידיו מהם קודם שימותו. ומהם אמרו שבמקום מצוה היה מותר לכהן להטמא למתים ולעשות מצות המלך, וכל זה איננו שוה לי. ולכן אחשוב שלא היה בניהו הורג את האנשים האלה בידיו, אבל היה מצוה את שליח ב״ד שיהרגם או אנשיו ההולכים לפניו, ולפי שהיו מתים במצותו ייחס הכתוב אליו מיתתם, כי הוא שר הצבא ואדם גדול ולא היה שליח ב״ד שיעשה המיתות בידיו, והנה שלמה היה אומר לך ופגע בו והכתוב מעיד ויפגע בו, להגיד שנתן לו צוואה שיהרגהו ושהוא הרגו, אבל היה על ידי אמצעי איזה שיהיה, וכמוהו (בסימן ו׳ י״ד) ויבן שלמה את הבית, ורבים אחרים, והעד המורה על זה הוא ששלמה צוה את בניהו בענין יואב פגע בו וקברתו, וידוע שהכהן לא יקבור את המת בידיו אבל היה מצוה לקברו, כמו שאמר בפעל ויקבר בביתו, וכן היה המיתה גם כן על ידי אחרים, אבל למה שהפגיעה היתה לפניו והקבורה צוה שיעשו אותה בלתו, ייחס הכתוב בפעל אליו הפגיעה ולא הקבורה באמרו ויפגע בו וימיתהו ויקבר בביתו במדבר. ולפי שהיה יואב שר צבא דוד כאשר הרגו שלמה נתן אותה שררה אל בניהו, וכן מנה את צדוק לכהן גדול תחת אביתר, ובו נתקיים מאמר איש האלהים אשר אמר לעלי (שמואל א ב׳ ל״ה) והקמותי לי כהן נאמן כאשר כלבבי וכנפשי יעשה ובניתי לו בית נאמן והתהלך לפני משיחי כל הימים וגומר, ושלמה היה המשיח אשר הלך צדוק לפניו תמיד. הנה עם מה שפירשתי בענין יואב הותרה השאלה השנית:
בביתו במדבר – בהבית שהיה לו במדבר, במקום שהיו רועים מקנהו ורבותינו ז״ל אמרו (בבלי סנהדרין מ״ט.): שהיה ביתו הפקר לעניים, כמדבר שהוא הפקר לכל.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כח]

ויקבר בביתו במדבר – פי׳ מהרי״א שהיה לו בית במדבר לזון שם אורחים עוברים ושבים והיה בית צדקה וחסד ושם נקבר לזכר מע״ט שלו.
וַיַּעַל בְּנָיָהוּ בֶּן יְהוֹיָדָע אל האוהל1 וַיִּפְגַּע בּוֹ וַיְמִתֵהוּ, וַיִּקָּבֵר לזכר מעשיו הטובים2 בְּבֵיתוֹ שהיה לו3 בַּמִּדְבָּר שהיה זן שם אורחים4:
1. רלב״ג.
2. מלבי״ם.
3. מצודת דוד.
4. מלבי״ם. ורבותינו ז״ל אמרו (סנהדרין מט.) שביתו היה הפקר לעניים כמדבר שהיה נדיב מאוד, רש״י, רד״ק, מצודת דוד. ד״א שהיה ביתו מנוקה מגזל כמו מדבר ובני ישראל לאחר מותו נעשו כמדבר, רד״ק.
תרגום יונתןילקוט שמעונירש״ירד״קרלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלמצודת דודמלבי״םמקראות שלובותהכל
 
(לה) וַיִּתֵּ֨ן הַמֶּ֜לֶךְ אֶת⁠־בְּנָיָ֧הוּ בֶן⁠־יְהוֹיָדָ֛ע תַּחְתָּ֖יו עַל⁠־הַצָּבָ֑א וְאֶת⁠־צָד֤וֹק הַכֹּהֵן֙ נָתַ֣ן הַמֶּ֔לֶךְ תַּ֖חַת אֶבְיָתָֽר׃
And the king put Benaiah the son of Jehoiada over the army in his stead; and the king put Zadok the priest instead of Abiathar.
תרגום יונתןמצודת דודמקראות שלובותעודהכל
וּמַנֵי מַלְכָּא יַת בְּנָיָהוּ בַר יְהוֹיָדָע חִלוּפוֹהִי עַל חֵילָא וְיַת צָדוֹק כַּהֲנָא מַנֵי מַלְכָּא חֲלַף אֶבְיָתָר.
תחת אביתר – לשמש מעתה תחתיו בכהונה גדולה.
וַיִּתֵּן – וישים הַמֶּלֶךְ אֶת בְּנָיָהוּ בֶן יְהוֹיָדָע תַּחְתָּיו – במקום יואב עַל הַצָּבָא, וְאֶת צָדוֹק הַכֹּהֵן נָתַן – מינה הַמֶּלֶךְ לשמש בכהונה גדולה1 תַּחַת – במקום אֶבְיָתָר:
1. מצודת דוד.
תרגום יונתןמצודת דודמקראות שלובותהכל
 
(לו) וַיִּשְׁלַ֤ח הַמֶּ֙לֶךְ֙ וַיִּקְרָ֣א לְשִׁמְעִ֔י וַיֹּ֣אמֶר ל֗וֹ בְּֽנֵה⁠־לְךָ֥ בַ֙יִת֙ בִּיר֣וּשָׁלַ֔͏ִם וְיָשַׁבְתָּ֖ שָׁ֑ם וְלֹא⁠־תֵצֵ֥א מִשָּׁ֖ם אָ֥נֶה וָאָֽנָה׃
And the king sent and called for Shimei, and he said to him, 'Build yourself a house in Jerusalem and dwell there; and do not go forth from there anywhere.'
תרגום יונתןרש״יר״י קרארד״קרי״דרלב״ג תועלותאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותעודהכל
וּשְׁלַח מַלְכָּא וּקְרָא לְשִׁמְעִי וַאֲמַר לֵיהּ בְּנָא לָךְ בֵּיתָא בִּירוּשְׁלֵם וְתִתַּב תַּמָן וְלָא תִסוֹק מִתַּמָן לְכָא וּלְכָא.
ולא תצא משם – כדי שיהא מצוי לו, ולמצוא לו חטא מות.
You must never go out from there. In order that he be accessible to him and that he might find him guilty of a capital sin.
וישבת שם ולא תצא משם אנה ואנה – שכן ציוהו אביו שיהא יושב עמו כדי שיהא מצוי לו למצוא לו חטא משפט מות.⁠1
1. השוו ללשון הפסוק בדברים כ״א:כ״ב.
בנה לך בית – כי ביתו היה בבחורים, וצוהו לבנות לו בית בירושלים, כמו שפי׳ כדי שיהיה מזומן לו וימצא לו עילה להמיתו.
ולא תצא משם אנה ואנה – כי אני חושד שמא תפתה את ישראל למרוד בי כמו שמרדתא באבי, ובעבור זה אני מזהירך שאם תצא אתה חייב מיתה, שבחזקת מורד אתה בעיני אם תצא.
א. כן בכ״י פריס 217, פריס 218. בכ״י לייפציג 41, לונדון 24896: ״שמרדתה״.
(לו-מו) הי״ד והוא להודיע שכבר מיהר שלמה לקיים מצות אביו בענין יואב ושמעי והיה מחכמתו שצוה לשמעי דבר לא הרגיש שיהיה מכוון מאד מן המלך. והודיעו שאם יעבר על דברו מות ימות. והיה זה סיבה אל שנכשל בו שמעי, לחשבו שלא יקפיד מאד המלך אם יצא משם לבקש עבדיו אחר שבנה לו בית וישב בירושלים.⁠א והודיעו המלך כי זה סבב מיתתו מפני מה שעשה מהרע לדוד ומצא בזה שלמה מקום לגבות את חובו עם שזה היה ממה שיתבאר ממנו כי ראוי היה למלך לצוותו זה כי אולי אם יצא משם ישתדל להניא לב העם מאחרי המלך כי היה בלתי נאמן למלך כמו שיראה מדבריו לדוד בברחו מפני אבשלום בנו.
א. ״והודיעו... בירושלים״ הושמט ע״י הדומות בכ״י לוצקי 884 ובדפוסים, והושלם מכ״י וטיקן 12.
וישלח המלך וגומר. לפי ששלמה הרג את אדוניהו אחיו ואת יואב שר הצבא וגרש את אביתר על אשר היו אחרי אדוניהו עם היותם עבדים נאמנים אל דוד, חשש אולי יאשימוהו בני ישראל בהיותו שונא את אוהבי אביו יואב ואביתר אשר הרגם בחרב, ושהיה אוהב את שונאו שמעי בן גרא אשר קללו שהיה עמו תמיד, וכדי בזיון וקצף שיהיה שלמה שונא את אוהבי אביו ואוהב את אויביו, לכן התעורר אחרי שהרג את יואב לגרש את שמעי, לא לבקש תואנה להמיתו בעבור צוואת דוד כמו שחשבו המפרשים, כי אם להסירו מעל ימינו בעבור מה שהודיעו אביו שהיה איש קשה ורע מעללים ולפי שאביו רמז לו בדבריו שלא יוליכהו עמו, כמו שאמר והנה עמך, ושלא יתן לו רשות לצאת אנה ואנה בכל שבטי ישראל פן יהיה לו למוקש, כמו שאמר והוא ירד לקראתי הירדן וגומר, ולכן שלמה צוהו שלא ילך עמו וגם לא ישוטט בכל הארץ אבל ישב בירושלם תמיד:
בנה לך – הבי״ת בגעיא.
אנה ואנה – לכאן ולכאן.
בירושלים – כי מאז היה ביתו בבחורים.
וישבת שם – והיתה כוונתו להיות מצוי לו, למצוא לו עילה.
(לו-מב) השאלות:
ממ״ש ולא תצא אנה ואנה משמע לשום צד, וממ״ש ביום צאתך ועברת את נחל קדרון משמע שאינו מוזהר רק על צד של נחל קדרון לא על צד אחר, ובפסוק מ״ב תפס רק מ״ש ביום צאתך והלכת אנה ואנה.
ויאמר לו בנה לך בית הנה אזהרה זו היתה חתומה, שממ״ש בנה לך בית וישבת שם משמע שלא הקפיד רק שיקבע שם דירתו, ואם יוצא וחוזר מיד אינו מוזהר, וי״ל שמ״ש ולא תצא אנה ואנה היינו יציאה לגמרי שיעקר דירתו מירושלים, אמנם ממ״ש והיה ביום צאתך וכו׳ מות תמות משמע שתיכף באותו יום יתחייב מיתה אף שיחזור לשם, וממ״ש והיה ביום צאתך ועברת את נחל קדרון משמע שלא הקפיד רק אם יעבור נחל קדרון שדרך שם היו הולכים לבחורים, (כמו שתראה ש״ב ט״ו כ״ג) אבל אם יצא לצד אחר שלא דרך נחל קדרון לא ימות, אולם ממ״ש ולא תצא משם אנה ואנה משמע שלא יצא לשום צד, וזה תלוי לפי טעם האזהרה שאם היה דרך מאסר שישב במקום א׳ מוזהר שלא יצא לשום צד רק ישב במאסרו, ואם הוא רק מפני שחשדו שיקשור עליו מרד בין בני שבטו אינו מוזהר רק ללכת דרך נחל קדרון אל בני שבטו לא אל מקום זולתו שאין חשש מרד וקשר.
בנה לך בית – שעד עתה לא נתישב בירושלים לגמרי והיה דר באכסניא.
וַיִּשְׁלַח הַמֶּלֶךְ וַיִּקְרָא לְשִׁמְעִי וַיֹּאמֶר לוֹ המלך בְּנֵה לְךָ בַיִת בִּירוּשָׁלִַם מקום מוצאך1 וְיָשַׁבְתָּ שָׁם2, וְלֹא תֵצֵא מִשָּׁם אָנֶה וָאָנָה – לכאן ולכאן3:
1. כי מאז היה ביתו בבחורים, רד״ק, מצודת דוד.
2. והיתה כוונתו שיהיה קרוב אליו שיוכל למצוא לו עילה להמיתו, רד״ק, מצודת דוד.
3. מצודת ציון.
תרגום יונתןרש״יר״י קרארד״קרי״דרלב״ג תועלותאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותהכל
 
(לז) וְהָיָ֣ה׀ בְּי֣וֹם צֵאתְךָ֗ וְעָֽבַרְתָּ֙ אֶת⁠־נַ֣חַל קִדְר֔וֹן יָדֹ֥עַ תֵּדַ֖ע כִּ֣י מ֣וֹת תָּמ֑וּת דָּמְךָ֖ יִהְיֶ֥ה בְרֹאשֶֽׁךָ׃
For on the day you go out and pass over the brook Kidron, know for certain that you shall surely die; your blood shall be upon your own head.⁠"
תרגום יונתןר״י קרארלב״ג תועלותאברבנאלמצודת דודמלבי״םמקראות שלובותעודהכל
וִיהֵי בְּיוֹם מִפְקָךְ וְתֶעְבַּר יַת נַחֲלָא דְקִדְרוֹן מִידַע תִּידַע אֲרֵי מֵימַת תְּמוּת חוֹבַת קְטוֹלָךְ תְּהֵא בְרֵישָׁךְ.
דמך יהיה בראשך – אתה בעצמך פשעת בדמך אם תעבור על מצותי זו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק לו]

והודיעו שאם יעבור פיו ולא יקיים מצותו יומת, כי כן היה הדין, כמו שאמר (יהושע א׳ י״ח) כל איש אשר ימרה את פיך ולא ישמע את דבריך לכל אשר תצונו יומת. ולהיות כוונת שלמה לבד להסיר את שמעי מחברתו, לא שלחו למקום רחוק ולארץ מאפליה כי אם לירושלם, וכדי שישב שם בטח ואין מחריד צוהו בנה לך בית בירושלם, ואמר זה לפי ששמעי לא היה משם כי אם מבחורים והושיבו בירושלם הבנויה עיר ואם בישראל ולא יחסר כל בה, וצוהו שלא יצא משם אנה ואנה פן ילך מזן אל זן להסית ולהדיח ישראל נגדו, כי היה תכלית כוונתו להשמר עצמו מרשעת לבבו ושישראל ישמעו ויראו וידעו שעם היות שמעי אוהב את שלמה ושלא נטה אחרי אדוניהו, הנה לא נמנע מלגרשו ומהסירו מחברתו להיותו איש רע ואיש תוככים, וכאלו היה המלך שלמה שונא כל איש רע בטבעו בין שיהיה אוהבו או שונאו, להסכימו עם דעת אביו ולקיים דבריו:
את נחל קדרון – שהיה סמוך לירושלים, ודרך בו יוצאים מן העיר.
דמך – עון מיתתך יהיה על ראשך, כי היה לך להזהר.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק לו]

וְהָיָה בְּיוֹם צֵאתְךָ וְעָבַרְתָּ אֶת נַחַל קִדְרוֹן הסמוך לירושלים1 יָדֹעַ תֵּדַע כִּי מוֹת תָּמוּת, דָּמְךָ – עוון מיתתך2 יִהְיֶה בְרֹאשֶׁךָ – באחריותך:
1. ודרכו יצאו מן העיר, מצודת דוד.
2. מצודת דוד.
תרגום יונתןר״י קרארלב״ג תועלותאברבנאלמצודת דודמלבי״םמקראות שלובותהכל
 
(לח) וַיֹּ֨אמֶר שִׁמְעִ֤י לַמֶּ֙לֶךְ֙ ט֣וֹב הַדָּבָ֔ר כַּאֲשֶׁ֤ר דִּבֶּר֙ אֲדֹנִ֣י הַמֶּ֔לֶךְ כֵּ֖ן יַעֲשֶׂ֣ה עַבְדֶּ֑ךָ וַיֵּ֧שֶׁב שִׁמְעִ֛י בִּירוּשָׁלַ֖͏ִם יָמִ֥ים רַבִּֽים׃
And Shimei said to the king, "The matter is good. As my lord the king has said, so will your servant do.⁠" And Shimei dwelt in Jerusalem many days.
תרגום יונתןר״י אבן כספירלב״ג תועלותאברבנאלמצודת דודמלבי״םמקראות שלובותעודהכל
וַאֲמַר שִׁמְעִי לְמַלְכָּא תַּקִין פִּתְגָמָא כְּמָא דְמַלֵיל רִבּוֹנִי מַלְכָּא כֵּן יַעְבֵּיד עַבְדָךְ וִיתֵיב שִׁמְעִי בִּירוּשְׁלֵם יוֹמִין סַגִיאִין.
ימים רבים – ידוע שרב ורבים ממאמר המצטרף ופה פרש שהיו אלה שלש שנים.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק לו]

והנה שמעי קבל הגזרה בספר פנים יפות, ואמר טוב הדבר כאשר דבר אדוני המלך כן יעשה עבדך, ר״ל הדבר הזה הוא נאות מצד עצמו שתושיבני בירושלם פה אשב כי אויתיה וזהו טוב הדבר. ועוד אמר שהוא ראוי מפאת המצוה שצוהו המלך, וזהו כאשר דבר אדוני המלך כן יעשה עבדך, ומה שיורה שלא עשה שלמה זה לבקש תואנה להמיתו הוא, ששמעי בנה ביתו בירושלם וישב שם ג׳ שנים ולא בקש שלמה עליו תואנה אחרת, לפי שלא היה מכוון כי אם להרחיקו ממנו לבד, ואלו ישב שם שמעי כל ימיו בירושלם לא היה שלמה הורג אותו ולא לבקש תואנה אחרת להתעלל עליו:
טוב הדבר – רצה לומר: הדבר הזה הגון הוא מצד עצמו, וחפץ אני בזה, אם כן בוודאי אהיה נזהר בדבר המלך.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק לו]

וַיֹּאמֶר שִׁמְעִי לַמֶּלֶךְ טוֹב הַדָּבָר והגון, ולכן1 כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ כֵּן יַעֲשֶׂה עַבְדֶּךָ וַיֵּשֶׁב שִׁמְעִי בִּירוּשָׁלִַם יָמִים רַבִּים: ס
1. מצודת דוד.
תרגום יונתןר״י אבן כספירלב״ג תועלותאברבנאלמצודת דודמלבי״םמקראות שלובותהכל
 
(לט) וַיְהִ֗י מִקֵּץ֙ שָׁלֹ֣שׁ שָׁנִ֔ים וַיִּבְרְח֤וּ שְׁנֵֽי⁠־עֲבָדִים֙ לְשִׁמְעִ֔י אֶל⁠־אָכִ֥ישׁ בֶּֽן⁠־מַעֲכָ֖ה מֶ֣לֶךְ גַּ֑ת וַיַּגִּ֤ידוּ לְשִׁמְעִי֙ לֵאמֹ֔ר הִנֵּ֥ה עֲבָדֶ֖יךָ בְּגַֽת׃
And it came to pass at the end of three years, that two of the servants of Shimei ran away to Achish, son of Maacah, king of Gath. And they told Shimei, saying, "Behold, your servants are in Gath.⁠"
תרגום יונתןר״י אבן כספירלב״ג תועלותאברבנאלמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותעודהכל
וַהֲוָה מִסּוֹף תְּלַת שְׁנִין וְעָרָקוּ תְּרֵין עַבְדִין לְשִׁמְעִי לְוַת אָכִישׁ בַּר מַעֲכָה מַלְכָּא דְגַת וְחַוִיאוּ לְשִׁמְעִי לְמֵימָר הָא עַבְדָךְ בְּגַת.
ויהי מקץ – זה מבואר שטעמו מיום השבועה הנזכרת, ואין כן בכל מקום. וראה הפלגה כי דוד אמר לשלמה כי נשבע לשמעי אם אמיתך בחרב (מלכים א ב׳:ח׳), והנה יעבור על שבועתו אם יצוה לבנו שימיתהו מצד העברי וההגיון, אבל לא כן יעשה אם שלמה ימיתהו מעצמו. רק חשש דוד שאם ישתוק הוא, שלא ימיתהו ולכן הוכרח שיאמר לו ועתה אל תנקהו וגו׳ (מלכים א ב׳:ט׳). ושלמה שהיה טוב השעור ואִמוד הדעת, התחכם לעשות לו מה שעשה. עם היות בזה סבה אחרת והיא שאם ירחק ממנו היה יכול לעשות כמה חטאים שלא יהיו ידועים לשלמה. וגם אין ספק אצלי, שגם עתה אם יארכו הימים מאד, ימצא לו טענה שבה ימות והכל בצדק, ועתה אמר השבעתיך וגו׳ (פסוק מ״ב).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק לו]

אך אמנם קרה מקרהו שברחו שני עבדיו אל אכיש מלך גת והלך שמעי שם להביאם אליו, בבזותו את דבר המלך ומצותו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק לו]

אל אכיש בן מעכה – ובשמואל א (כ״ז:ב׳) קוראו בן מעוך, יש לומר שמעוך ומעכה אחד ואכיש האריך ימים על ממלכתו, ויש לומר שמלך חדש הוא.
וַיְהִי מִקֵּץ – לאחר שָׁלֹשׁ שָׁנִים וַיִּבְרְחוּ שְׁנֵי עֲבָדִים לְשִׁמְעִי והלכו אֶל אָכִישׁ בֶּן מַעֲכָה מֶלֶךְ גַּת וַיַּגִּידוּ לְשִׁמְעִי לֵאמֹר הִנֵּה עֲבָדֶיךָ שברחו נמצאים בְּגַת:
תרגום יונתןר״י אבן כספירלב״ג תועלותאברבנאלמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותהכל
 
(מ) וַיָּ֣קׇם שִׁמְעִ֗י וַֽיַּחֲבֹשׁ֙ אֶת⁠־חֲמֹר֔וֹ וַיֵּ֤לֶךְ גַּ֙תָה֙ אֶל⁠־אָכִ֔ישׁ לְבַקֵּ֖שׁ אֶת⁠־עֲבָדָ֑יו וַיֵּ֣לֶךְ שִׁמְעִ֔י וַיָּבֵ֥א אֶת⁠־עֲבָדָ֖יו מִגַּֽת׃
And Shimei arose and saddled his donkey, and went to Gath to Achish, to seek his servants; and Shimei went, and brought his servants from Gath.
תרגום יונתןרלב״ג תועלותמצודת ציוןמצודת דודמלבי״םמקראות שלובותעודהכל
וְקָם שִׁמְעִי וְזָרֵיז יַת חֲמָרֵיהּ וְאָזַל לְגַת לְוַת אָכִישׁ לְמִבְעֵי יַת עַבְדוֹהִי וַאֲזַל שִׁמְעִי וְאַיְתִי יַת עַבְדוֹהִי מִגַת.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק לו]

ויחבוש – ענין תקון האוכף, כמו: ויחבוש את החמור (שמואל ב י״ז:כ״ג).
וילך – בכדי שילך על החמור לגת.
לבקש – לשאול מאכיש, להחזיר לו עבדיו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק לו]

ויקם שמעי הנה שמעי סמך בזה, שאינו מוזהר רק לעבור את נחל קדרון, מחשש מרד, לא ללכת לגת שהוא במערב ירושלים ומערי העמים שאין חשש מרד, בפרט שנודע יציאתו שהלך מפני אונס לבקש את עבדיו, וז״ש:
א. וילך גתה – וחשב שע״ז אינו מוזהר,
ב. שהלך אל אכיש לא אל בני עמו,
ג. שהלך לבקש את עבדיו – ונראה בעליל שלא הלך לקשור קשר,
ד. וילך שמעי ויבא את עבדיו הרי הלך ושב מיד, ולא עבר ע״מ שצוהו לדור בירושלים.
וַיָּקָם שִׁמְעִי וַיַּחֲבֹשׁ אֶת אוכף1 חֲמֹרוֹ וַיֵּלֶךְ – כדי ללכת2 גַּתָה – לגת אֶל אָכִישׁ לְבַקֵּשׁ ממנו להחזיר לו3 אֶת עֲבָדָיו ולא חשב שבכך עבר על מצוות המלך4, וַיֵּלֶךְ – ואכן הלך שִׁמְעִי וַיָּבֵא – והשיב אֶת עֲבָדָיו מִגַּת: ס
1. מצודת ציון.
2. מצודת דוד.
3. מצודת דוד.
4. מלבי״ם.
תרגום יונתןרלב״ג תועלותמצודת ציוןמצודת דודמלבי״םמקראות שלובותהכל
 
(מא) וַיֻּגַּ֖ד לִשְׁלֹמֹ֑ה כִּי⁠־הָלַ֨ךְ שִׁמְעִ֧י מִירוּשָׁלַ֛͏ִם גַּ֖ת וַיָּשֹֽׁב׃
And it was told to Solomon that Shimei had gone from Jerusalem to Gath, and that he had returned.
תרגום יונתןרי״דרלב״ג תועלותאברבנאלמלבי״םמקראות שלובותעודהכל
וְאִתְחַוָא לִשְׁלֹמֹה אֲרֵי אֲזַל שִׁמְעִי מִירוּשְׁלֵם לְגַת וְתָב.
וישוב – כל סופי הפסוקים נהפך השרק לחלם.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק לו]

(מא-מב) ויוגד הדבר לשלמה ויקראהו לפניו והוכיחו עליו לומר הלא השבעתיך ביי׳ ואעד בך, ר״ל הלא צויתיך בדרך שבועה ובפני עדים שלא תצא מירוש׳ ולמה עברת מצותי בהיותך חייב מיתה עליה? והשבועה עם היות שלא זכרה הכתוב הנה מהדברים האלה ידענו שהשביעו. ורד״ק כתב בשם אביו ז״ל כי מצות המלך היא שבועה, שנאמר (קהלת ח׳ ב׳) אני פי מלך שמור ועל דברת שבועת אלהים. והנה שמעי לא כחש השבועה אבל אמר טוב הדבר שמעתי, ר״ל טוב היה הדבר לשבתי בירושלם ואנכי שמעתיו ואין לי עוד פה להשיב.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק לו]

וַיֻּגַּד לִשְׁלֹמֹה כִּי הָלַךְ שִׁמְעִי מִירוּשָׁלִַם לגַּת וַיָּשֹׁב – וחזר לירושלים:
תרגום יונתןרי״דרלב״ג תועלותאברבנאלמלבי״םמקראות שלובותהכל
 
(מב) וַיִּשְׁלַ֨ח הַמֶּ֜לֶךְ וַיִּקְרָ֣א לְשִׁמְעִ֗י וַיֹּ֨אמֶר אֵלָ֜יו הֲל֧וֹא הִשְׁבַּעְתִּ֣יךָ בַיהֹוָ֗הי״י֗ וָאָעִ֤ד בְּךָ֙ לֵאמֹ֔ר בְּי֣וֹם צֵאתְךָ֗ וְהָֽלַכְתָּ֙ אָ֣נֶה וָאָ֔נָה יָדֹ֥עַ תֵּדַ֖ע כִּ֣י מ֣וֹת תָּמ֑וּת וַתֹּ֧אמֶר אֵלַ֛י ט֥וֹב הַדָּבָ֖ר שָׁמָֽעְתִּי׃
And the king sent and called for Shimei, and said to him, "Did I not make you swear by Hashem, and warn you, saying, 'Know for certain, that on the day you leave and walk anywhere, you shall surely die?' And you said to me, 'The matter is good; I have heard it.'
תרגום יונתןרש״ירד״קר״י אבן כספירלב״ג תועלותאברבנאלמצודת דודמלבי״םמקראות שלובותעודהכל
וּשְׁלַח מַלְכָּא וּקְרָא לְשִׁמְעִי וַאֲמַר לֵיהּ הֲלָא קַיֵמִית עֲלָךְ בְּמֵימְרָא דַייָ וְאַסְהֵדִית בָּךְ לְמֵימָר בְּיוֹם מִפְקָךְ וּתְהָךְ לְכָא וּלְכָא מִידַע תִּידַע אֲרֵי מֵימַת תְּמוּת וַאֲמַרְתְּ לִי תַּקֵין פִּתְגָמָא שְׁמָעִית.
ואעד בך – לשון התראה.
And forewarned you. An expression referring to a [legal] warning.⁠1
1. A warning given to an offender before he or she commits the offense.
הלא השבעתיך – אף על פי שלא זכר למעלה השבועה, אלא שהתרה בו, נראה שהשביעו, אחר שא״ל והוא לא כפר בו. וא״א ז״ל פי׳ כי מצות המלך הוא כמו השבועה, וכן אמר: אני פי מלך שמור ועל דברת שבועת אלהים (קהלת ח׳:ב׳).
ואעד בך – כלומר לא צויתיך ביני וביניך שלא תוכל להכחיש הדבר, אלא בפני אחרים אמרתי לך זה הדבר, והשבעתיך בהש״י, וקבלת המצוה והשבועה, ואמרת טוב הדבר (מלכים א ב׳:ל״ח), והנה עברת על שנים, על שבועת השם ועל המצוה אשר צויתיך.
וישלח המלך ויקרא לשמעי – זה בלי ספק היה אמת, ואם לא נזכר זה בכתוב לפנים, ועוד ראה המאמר הראשון משלמה לשמעי ר״ל אמרו לו ביום צאתך וגו׳ מות תמות. איך הוא שוה למאמר השם לאדם ביום אכלך ממנו מות תמות (בראשית ב׳:י״ז), אבל הבדל יש בהוכחות אחר החטא, ובאור זה אוצר י״י יבוא.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק לו]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק מא]

השבעתיך – כי שלמה השביעו על הדבר הזה, ועם כי לא הוזכר.
ואעד – רצה לומר: התריתי בך להיות נזהר בדבר, ועל שם שדרך המתרה להתרות בעדים, אמר לשון ואעד.
ותאמר – אמרת אז, שגם הדבר הגון בעיני, ואינני אנוס בה, ושמעתי אותה, רוצה לומר: אני מקבל הדבר בשבועה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק לו]

ויאמר אליו הלא השבעתיך בה׳ – א״ל הלא נשבעת בה׳ והיה לך לדייק ולא לבקש התירים ע״י ספק, כי הלא ואעיד בך ביום צאתך והלכת אנה ואנה מות תמות – ר״ל שממה שאמרתי ביום צאתך מות תמות, מבואר שהיתה האזהרה אף על יציאה לפי שעה, וממ״ש והלכת אנה ואנה מבואר שהיתה האזהרה אף על צד אחר ועל מקום אחר ואתה אמרת טוב הדבר שמעתי וקבלת השבועה שהיתה על דעתי, והיה לך לחוש לחומר השבועה, ושלא לצאת אף לגת ואף לפי שעה.
וַיִּשְׁלַח הַמֶּלֶךְ וַיִּקְרָא לְשִׁמְעִי וַיֹּאמֶר אֵלָיו הֲלוֹא הִשְׁבַּעְתִּיךָ1 בַיהוָה שזו שבועה חמורה2, וָאָעִד – והתרעתי3 בְּךָ ברבים4 לֵאמֹר בְּיוֹם צֵאתְךָ וְהָלַכְתָּ אָנֶה וָאָנָה – לכל מקום ולכל מטרה5 יָדֹעַ תֵּדַע כִּי מוֹת תָּמוּת, וַתֹּאמֶר אֵלַי – וענית לי טוֹב הַדָּבָר והגון6 שָׁמָעְתִּי – והבנתי:
1. שציווי מלך כמו שבועה, רד״ק בשם אביו ר׳ יוסף קמחי.
2. מלבי״ם.
3. רש״י.
4. רד״ק.
5. מלבי״ם.
6. ראה הערה בפסוק לח.
תרגום יונתןרש״ירד״קר״י אבן כספירלב״ג תועלותאברבנאלמצודת דודמלבי״םמקראות שלובותהכל
 
(מג) וּמַדּ֕וּעַ לֹ֣א שָׁמַ֔רְתָּ אֵ֖ת שְׁבֻעַ֣ת יְהֹוָ֑הי״י֑ וְאֶת⁠־הַמִּצְוָ֖ה אֲשֶׁר⁠־צִוִּ֥יתִי עָלֶֽיךָ׃
Why then have you not kept the oath of Hashem and the commandment that I have charged you with?⁠"
תרגום יונתןרש״יר״י אבן כספירלב״ג תועלותאברבנאלמצודת דודמקראות שלובותעודהכל
וּמָא דֵין לָא נְטַרְתָּ יַת שְׁבוּעֲתָא דַייָ וְיַת תַּפְקֵדְתָּא דִי פַקֵדִית עֲלָךְ.
את שבועת י״י – אשר השבעתיך בי״י.
The oath of Adonoy. Which I made you swear in the name of God.
ומדוע לא שמרת – לא היתה לו תשובה, ע״כ שתק. ויש אחרים כן, ובאור זה אוצר י״י יבוא.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק לו]

ואז הוכיחו ומדוע לא שמרת את שבועת ה׳ ואת המצוה אשר צויתי? ר״ל איני חושש על היות הדבר טוב ומועיל אליך כי על זה אם תעזבהו אינך ראוי לעונש מיתה, אבל אני חושש על שבועת האלהים אשר עברת ועל מצותי אשר לא שמרת.
ומדוע – ואם אמנם מרצון קבלת עליך בשבועה, מדוע לא שמרת.
וּמַדּוּעַ אם כך לֹא שָׁמַרְתָּ גם1 אֵת שְׁבֻעַת יְהוָה שהשבעתיך בה׳2 וְגם אֶת הַמִּצְוָה – הציווי אֲשֶׁר צִוִּיתִי עָלֶיךָ?!:
1. רד״ק.
2. רש״י.
תרגום יונתןרש״יר״י אבן כספירלב״ג תועלותאברבנאלמצודת דודמקראות שלובותהכל
 
(מד) וַיֹּ֨אמֶר הַמֶּ֜לֶךְ אֶל⁠־שִׁמְעִ֗י אַתָּ֤ה יָדַ֙עְתָּ֙ אֵ֣ת כׇּל⁠־הָרָעָ֗ה אֲשֶׁ֤ר יָדַע֙ לְבָ֣בְךָ֔ אֲשֶׁ֥ר עָשִׂ֖יתָ לְדָוִ֣ד אָבִ֑י וְהֵשִׁ֧יב יְהֹוָ֛הי״י֛ אֶת⁠־רָעָתְךָ֖ בְּרֹאשֶֽׁךָ׃
The king said to Shimei, "You know all the wickedness which you are aware of in your heart, that you did to David my father; therefore Hashem shall return your wickedness upon your own head.
תרגום יונתןרד״קרלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותעודהכל
וַאֲמַר מַלְכָּא לְשִׁמְעִי אַתְּ יְדַעְתְּ יַת כָּל בִּישְׁתָּא דִי יְדַע לְבָּךְ דַעֲבַדְתָּ לְדָוִד אַבָּא וְיָתֵיב יְיָ יַת בִּישְׁתָּךְ בְּרֵישָׁךְ.
אשר ידע לבבך – אף על פי שראו רבים ושמעו מה שעשית לדוד אבי, אתה בעצמך תדע מחשבתך רעה שהיית חושב עליו יותר ממה שאמרת בפיך.
והשיב י״י את רעתך – כי מאתו היתה הסבה, כמו שכתוב: והאלהים אנה לידו (שמות כ״א:י״ג) לפי שהיית חייב מיתה בקללך דוד אבי, והוא נשבע לך שלא ימיתך, גלגל האל על ידך.
דבר אחר: שאתה חייב מיתה בעבורו, והוא ההעברה על שבועת י״י ועל מצותי.
ויאמר המלך לשמעי אתה ידע׳ את כל הרעה וגו׳ – הנה אמר המלך זה כי אולי יאשימוהו הרואי׳ שימיתהו בזולת סבה ראויה שימו׳ עליה ולזה באר לו כי מצד אחר היה ראוי שיומת והוא מה שחרף וקלל דוד כי לולא זה לא ענשהו למות על צאתו מירושל׳ אמנם בזאת התחבולה מצא מקום לשפטו במורד לגבות את חובו מהקללות ההם שקלל אל המלך דוד.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק לו]

ולפי ששמעי שתק ולא השיב לשלמה כלל, דבר שלמה עוד ואמר ואתה ידעת את כל הרעה אשר ידע לבך אשר עשית לדוד אבי, ואין הכוונה שהיה רוצה להרגו על מה שעשה לדוד אביו, כ״א להודיעו ולומר לו איך סכלת בדבר הזה? באמת עונותיך הכשילוך והרעה שעשית לדוד אבי היא הכשילך לעבור שבועת ה׳ ומצות המלך כדי שתתחייב מיתה עליה, והיה זה סבה אלהית לשתקבל ענשך על עונות הראשונים, וזהו והשיב ה׳ את רעתך בראשך, כלומר עם היות שדוד אבי לא השיב רעתך בראשך, הנה הקב״ה לא העביר על פשעך והאריך אפיה וגבי דיליה והוא אשר הענישך:
אתה ידעת – כאומר אגיד מה גרם לך הסכלות הזה, והוא הדבר אשר אתה ידעת, ולפי שלא רצה להוציא בשפתיו הקללות שקלל, אמר אשר ידע לבבך אשר עשית לאבי, ובעבור עונש העון הזה, בא לידך זה הסכלות.
והשיב ה׳ – עם שדוד אבי לא השיב גמול רעתך בראשך, הנה ה׳ השיב, כי הסכלת עשו למען תומת.
אתה ידעת את כל הרעה אשר ידע לבבך – ר״ל כי במה שקלל את דוד היה יכול לאמר שהיה שוגג כי חשב שדוד נרדף מפני עונותיו ואלהים עזבו, אולם מה שאנה ה׳ לידך שתעבור על השבועה ותמות ע״י בנו, זה העד כי ידע לבבך מן הרעה ר״ל שלא היה מעשה שוגג בלא ידיעה רק לבבך ידע אז שאתה עושה רעה והיית מזיד, ולכן והשיב ה׳ את רעתך בראשך.
והשיב ה׳ וגו׳ – ה׳ הסיתך למרות את פי בדבר קטן כזה למען ישוב גמולך בראשך.
וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל שִׁמְעִי להבדיל מהאחרים שיכולים לחשוב שאני מעניש אותך יתר על המידה1 אַתָּה יָדַעְתָּ אֵת – שבשל כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר יָדַע לְבָבְךָ שהיתה גדולה מהרעה2 אֲשֶׁר עָשִׂיתָ לְדָוִד אָבִי בא לידך הסכלות לעבור על השבועה והציווי3, וְכיוון שדוד אבי נשבע שלא להורגך4, על אף שהיית חייב מיתה על שקיללת אותו, הֵשִׁיב – סיבב5 יְהוָה למען תומת6 אֶת רָעָתְךָ שקיללת במזיד את אבי,⁠7 בְּרֹאשֶׁךָ שעברת כעת על הציווי והשבועה, וכעת תומת:
1. רלב״ג.
2. רד״ק.
3. מצודת דוד.
4. רד״ק.
5. מצודת דוד.
6. רד״ק.
7. מלבי״ם.
תרגום יונתןרד״קרלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותהכל
 
(מה) וְהַמֶּ֥לֶךְ שְׁלֹמֹ֖ה בָּר֑וּךְ וְכִסֵּ֣א דָוִ֗ד יִהְיֶ֥ה נָכ֛וֹן לִפְנֵ֥י יְהֹוָ֖הי״י֖ עַד⁠־עוֹלָֽם׃
But King Solomon shall be blessed, and the throne of David shall be established before Hashem forever.⁠"
תרגום יונתןר״י קרארלב״ג תועלותאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותעודהכל
וּמַלְכָּא שְׁלֹמֹה בְּרִיךְ וְכוּרְסֵי מַלְכוּתָא דְדָוִד יְהֵי מְתַקֵן קֳדָם יְיָ עַל עַלְמָא.
והמלך שלמה ברוך – שלמה קרא המקרא הזה עליו ופתרונו: המלך שלמה יהי ברוך שקיים מצות אביו.
וכסא דוד יהיה נכון – שישמור לי הקב״ה ברכה שבירך את אבי וכוננתי את כסא ממלכתו עד עולם (שמואל ב ז׳:י״ג).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק לו]

ואמר שבהעניש אותו עם היותו אוהבו יהיה המלך שלמה ברוך, כי יבורך מבני אדם על אשר לא נשא פנים לאהבתו, ולפי שבאמת לא המיתו על ענין דוד אביו יהיה כסא דוד נכון לפני ה׳ עד עולם, לפי שלא עבר על השבועה אשר נשבע לשמעי שלא ימיתהו, ובשמרו את השבועה ואת החסד יהיה כסאו נכון. והנה אמר הכתוב אחרי מות שמעי והממלכה נכונה ביד שלמה להודיע שעם היות סכנה עצומה למלכים בתחלת מלכותם אם ימיתו השרים והסגנים, הנה לא היה שלמה כן שכאשר הרג את אדוניהו ואת יואב ואת שמעי אז היתה ממלכתו נכונה וקיימת, כי הודו כלם במעשיו וברכוהו. הנה התבאר ממה שאמרתי שדוד המלך ע״ה לא צוה את שלמה בנו שיהרוג את שמעי על הקללה אשר קללו, כי אם שלא יתחבר אליו וירחיקהו מביתו ומעצתו, ושכן עשה שלמה בהושיבו אותו בירושלם וגזרו עליו שלא יצא משם אנה ואנה, ומאשר לא שמר שבועת השם ומצות המלך נהרג, ולזה לא זכר ולא טען על עצמו שמעי שבועת דוד אשר נשבע שלא ימות, לפי שהיה יודע שלא היה נהרג על הקללה כי אם על שעבר מצות המלך שלמה, ולא זכר שלמה עתה מה שעשה שמעי לאביו כי אם להודיעו שכל זה מאת השם היתה מסבה, אחרי שבהיותו חכם חרשים הוכה בסנורים ולא שמר מצות המלך, ועם זה הותרה השאלה השלישית:
נכון – מתוקן.
והמלך שלמה ברוך – רצה לומר: הכל יברכוהו, בראותם שלא נשא פנים לאוהבו ומלמדו, בחללו שבועת ה׳.
וכסא דוד יהיה נכון – על כי נתקיים שבועת דוד, כי לא בעבורו הומת.
והמלך שלמה ברוך – ולא יחשב לו לחטא מה שגרם לך המכשול הזה כי הוא מאת ה׳ ע״י עונך, וזה עד שכסא דוד יהיה נכון עד עולם אחר שה׳ רב ריב חרפתו.
ברוך – אין איש פוצה פה עלי אם אהרגך אחר שנשבע אבי לך להחיותך, רק יברכוני מפני סבלנותי שהטלתי עליך דבר קל ועכ״ז אתה מרית את פי, ובמיתתך יאבד אחד משוטני הנשאר ותכון הממלכה בידי.
וְהַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בָּרוּךְ – לא יחשב לו לחטא1 ויהיה מבורך ע״י כולם שראו שלא נשא פנים לאוהבו ומלמדו בחללו שבועת ה׳2, וְכִסֵּא דָוִד יִהְיֶה נָכוֹן – מתוקן3, לִפְנֵי יְהוָה שכן לא הופרה שבועתו4 עַד עוֹלָם – לעד:
1. מלבי״ם.
2. מצודת דוד.
3. מצודת ציון.
4. מצודת דוד.
תרגום יונתןר״י קרארלב״ג תועלותאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותהכל
 
(מו) וַיְצַ֣ו הַמֶּ֗לֶךְ אֶת⁠־בְּנָיָ֙הוּ֙ בֶּן⁠־יְה֣וֹיָדָ֔ע וַיֵּצֵ֕א וַיִּפְגַּע⁠־בּ֖וֹ וַיָּמֹ֑ת וְהַמַּמְלָכָ֥ה נָכ֖וֹנָה בְּיַד⁠־שְׁלֹמֹֽה׃
So the king commanded Benaiah the son of Jehoiada; and he went out, and struck him, and he died. And the kingdom was established in the hand of Solomon.
תרגום יונתןרש״יר״י קרארד״קר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותמצודת דודמלבי״םמקראות שלובותעודהכל
וּפַקֵיד מַלְכָּא יַת בְּנָיָהוּ בַר יְהוֹיָדָע וּנְפַק וְשַׁלִיט בֵּיהּ וְקַטְלֵיהּ וּמַלְכוּתָא אַתַּקָנַת בִּידָא דִשְׁלֹמֹה.
והממלכה נכונה וגו׳ – כלומר: לא נענש על כל אלה.
The kingdom was thus established, etc. I.e., he was not punished for all these [actions].
והממלכה נכונה ביד שלמה – לא נענש על כל אלה, ולפי שהאנשים האלה ארבעתן אדוניה ואביתר ויואב ושמעי מחוייבין למלכות היו חיברן הכתוב ועשאן פרשה בפני עצמה.
ויצא – יצא בניהו מלפני המלך והוציא עמו שמעי למקום המשפט, ושם פגע בו.
נכונה ביד שלמה – כיון שמתו אויביו, המלוכה היתה נכונה ביד שלמה.
והממלכה נכונה – כי מתו עתה כל האנשים שהיה לו צד פחד מהם לאיזו טענה שהיתה שם.
והממלכה נכונה ביד שלמה – מגיד שקודם זה לא היתה נכונה בידו כי אולי אלו שהרג והם אדניהו ויואב ושמעי יסבבו מה שהיה לו לשטן לשערם כי הם נבאשי׳ בעיניו אך אחר זה לא היה לו לירוא משום דבר זה ביאור מה שצריך אל ביאור בזאת הפרשה שהגבלנו באורה בזה המקום.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק לו]

והממלכה נכונה – רוצה לומר: עם כי הרג שרים ונכבדים כאלה, עם כל זאת היתה הממלכה נכונה בידו, מבלי פוצה פה ומצפצף, כי ראו אשר כל מעשיו במשפט.
השאלות:
למה כפל שנית והממלכה נכונה ביד שלמה שכבר אמר למעלה פסוק י״ב ותכון מלכותו מאד.
ויצו המלך – ובזה קיים צואת אביו שרמז במ״ש וידעת את אשר תעשה לו והממלכה נכונה ביד שלמה העיד הכתוב שעד הנה היו משטינים במלכותו, כי באמת יואב ואביתר חרשו רע מצד אדוניהו, ושמעי זרע עמל מצד בני ימיני, ועתה במותם נכונה הממלכה, ויש הבדל בין מלוכה ובין ממלכה – שנושא שם מלוכה הוא מצד המלך ומצד זה כבר כתוב ותכון מלכותו מאד – אבל נושא שם ממלכה הוא המדינה, ובמדינה היו עדיין עוררים ועתה הממלכה נכונה בידו אין שטן ופגע רע.
וַיְצַו הַמֶּלֶךְ עפ״י צוואות אביו1 אֶת בְּנָיָהוּ בֶּן יְהוֹיָדָע להורגו, וַיֵּצֵא בניהו מלפני המלך והוציא עמו את שמעי למקום המשפט2 וַיִּפְגַּע בּוֹ וַיָּמֹת כשאר המשטינים במלכות3, וְהַמַּמְלָכָה – והמדינה4 נָכוֹנָה – יציבה ומתוקנת ללא שטן ופגע רע5 בְּיַד שְׁלֹמֹה שכן מתו אויביו6 ולא נענש על הריגתם7 ואף לא נחשב לו לחטא8, וכשראו שכל מעשיו במשפט כולם סרו למשמעתו9:
1. מלבי״ם.
2. רד״ק.
3. מלבי״ם.
4. מלבי״ם.
5. מלבי״ם.
6. רד״ק.
7. רש״י.
8. מלבי״ם.
9. מצודת דוד.
תרגום יונתןרש״יר״י קרארד״קר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותמצודת דודמלבי״םמקראות שלובותהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

מלכים א ב – נוסח המקרא מבוסס על מהדורת מקרא על פי המסורה (CC BY-SA 3.0), המבוססת על כתר ארם צובה וכתבי יד נוספים (רשימת מקורות וקיצורים מופיעה כאן), בתוספת הדגשת שוואים נעים ודגשים חזקים ע"י על⁠־התורה, מקבילות במקרא מלכים א ב, עולם המקרא מלכים א ב, תרגום יונתן מלכים א ב, ילקוט שמעוני מלכים א ב, רש"י מלכים א ב, ר"י קרא מלכים א ב, רד"ק מלכים א ב, רי"ד מלכים א ב, ר"י אבן כספי מלכים א ב, רלב"ג מלכים א ב, רלב"ג תועלות מלכים א ב, אברבנאל מלכים א ב, מנחת שי מלכים א ב, מצודת ציון מלכים א ב, מצודת דוד מלכים א ב, מלבי"ם מלכים א ב, הואיל משה מלכים א ב, מקראות שלובות מלכים א ב – מקראות שלובות על נביאים וכתובים, באדיבות המהדיר הרב אליהו חדד

Melakhim I 2, Biblical Parallels Melakhim I 2, Olam HaMikra Melakhim I 2, Targum Yonatan Melakhim I 2, Yalkut Shimoni Melakhim I 2, Rashi Melakhim I 2 – The Metsudah Tanach Series (Lakewood, NJ) (CC BY 3.0), R. Yosef Kara Melakhim I 2, Radak Melakhim I 2, Rid Melakhim I 2, R. Yosef ibn Kaspi Melakhim I 2, Ralbag Melakhim I 2, Ralbag Toalot Melakhim I 2, Abarbanel Melakhim I 2, Minchat Shai Melakhim I 2, Metzudat Zion Melakhim I 2, Metzudat David Melakhim I 2, Malbim Melakhim I 2, Hoil Moshe Melakhim I 2, Mikraot Sheluvot Melakhim I 2

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×